<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פריך בקונטרס היאך אנו קורין בבית הכנס' קודם יציאת הככבים. ותירץ דקריאת שמע על מיטתינו עיקר ולא יקראוהו עד אחר צאת הככבים. ורבינו תם הקשה על זה ופירש דקריאת שמע בבית הכנסת עיקר בברכותיה ולכך קורין כל הפרשיות אבל לפני מטתינו הוא לשמור מן המזיקים. ואין רגילות לקרא כי אם פרשה אחת. והא דמקדמינן לקרא בבית הכנסת קודם צאת הככבים משום דרבי יהודה אומר לקמן עד פלג המנחה ורבנן פליגי ואמרינן לקמן פרק תפילת השחר דעבד כמר עבד וכמר עבד לכן מיד אחר י"א שעות חסר רביע יכולין לקרות שמע ולהתפלל ערבית. ואם פעמים ימשך המנחה שלא התפללו יכולין (באשירי דף ב' מקשה הלא תרי דינים דסתרי אהדדי ומתרץ ויש לומר דגבי תפילה הקילו) להתפלל עד צאת הככבים דעבד כרבנן עבד. ולפי זה אין מברכין על קריאת שמע שלפני המטה. ומיהו יש גאונים המצריכין לקרוא קריאת שמע כולו לפני מטתו וגם לברך. ולא ראיתי רבותיי נוהגין כן. עיין ספר רבינו אבי"ה ובספר רוקח.
<h2>דף ג.</h2>
פעם אחת נכנסתי לחורבה וכו' עד היה לך להתפלל תפילה קצרה. פר"י אין זה תפילה קצרה דלקמן צרכי עמך מרובין דאין מתפללין אותה אלא במקום סכנה והכא לא הוה סכנה מדקאמר שמא יפסיקוני עוברי דרכים אלא תפילה קצרה דהכא היינו ג' ראשונות וג' אחרונות והביננו דהוי מעין כל האמצעיות דמתפללין אפילו שלא במקום סכנה רק בשביל שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה והא דלייט אביי מאן דמצלי הביננו היינו בעיר: יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שיש לומר יהא שמיה ולא מפיק ה' שמיה דהוי משמע שם יה. ומה שאומרים קדיש בלשון תרגום משום דאמר בסוטה אמאי קאי עלמא איהא שמיה רבה דאגדתא. ולהכי תיקנו בלשון ארמי דהוי לשונם ויבינו עמי הארץ ונשים באותה מדינה: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל עד עמוד השחר זמן קרית שמע.
<h2>דף ד:</h2>
חכמים דאמרי עד חצות כרבן גמליאל סבירא להו עד עמוד השחר אלא להרחיק אדם מן העבירה שלא יהא אדם בא מן השדה ויאמר אלך לביתי ואוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קרית שמע פר"י מכאן משמע כיון שהגיע זמן קרית שמע של ערבית לא יאכל אדם תחילת סעודה, אם לא יקרא קרית שמע ויתפלל תחילה.
אמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא הסומך גאולה לתפילה אפילו של ערבית וכל שכן של שחרית ורבי יהושע בן לוי אמר תפילות באמצע תיקנוה. ופסקו רב אלפס ור"י כרבי יוחנן והשכיבנו כגאולה אריכתא ויראו עינינו נמי כגאולה אריכתא כי נתקנו י"ח פסוקים נגד י"ח ברכות להמתין זה עם זה בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדות ועתה לא הפקיעום מלומר וכיון שתיקנו לומר י"ח אזכרות תיקנו חכמים יראו עינינו ולפי זה אין לדבר בין גאל ישראל אחר תפילות י"ח ערבית. ובסדר רב עמרם כתב לכך תיקנו קדיש בין יראו עינינו לתפילה להודיע שתפילת ערבית רשות. וכבר כתבנו פרק קמא דשבת דאין לבטלה בחנם: וסמיכות גאולה לתפילה דכתיב בתהילים ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. כדאיתא במדרש שוחר טוב משל לאוהבו של מלך וכו'.
<h2>דף ה:</h2>
יסורין מכפרין קל וחומר משן ועין: על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. פר"י דווקא אדם עם אשתו משום דשכינה במזרח או במערב אבל באדם בלא אשה לא: לא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר דווקא ספסל או דברים שאינם קבועין אבל ארון או תיבה ודבר קבוע אינו קרוי הפסקה: אלא אימר סמוך למטתי פירש שלא יעשה מלאכה בבקר טרם יתפלל ובקונטרס פריש דאסור ללמוד קודם תפילה. ולר"י נראה דמותר ללמוד מדקאמר סוף פרק ב' רב משי ידיה ומתני כו' עיין בפרק קמא דבבא קמא: שנים שהתפללו וקדם אחד והתפלל ויצא טורפין לו תפילתו בפניו פירש רבינו חננאל דויקא בתי כנסיות שלהן שהיו בשדות והיו מסוכנים אבל בתי כנסיות שלנו אין לחוש. ויש מפרשים דגם בשלנו בלילה צריך להמתין ור"י היה ממתין גם ביום כשחבירו לא התפלל.
<h2>דף ו:</h2>
כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם יהא בעזרו פר"י לאו דווקא בשתי בתי כנסיות אלא אפילו בבית הכנסת אחד צריך אדם לייחד לו מקום וכן מוכח בירושלמי פר' תפילת השחר: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה והני מילי בדנפיק אבל בדעייל מצוה לרוץ ואפילו בשבת עיין פרק אילו קשרים. כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע והני מילי דלא מהדר אפיה לבי כנישתא עיין פרק עושין פסין. ההוא גברא דמצלי אחורי בי כנישתא חזי ההוא טייעא אמר ליה כדו בר קיימת קמי מרך: אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין והני מילי דלא דרי טובא ודלא מנח תפילין ודליכא פיתחא אחרינא וליכא בי כנישתא אחריתי אבל איכ' חד מינייהו לית לן בה.
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר ה' קולות ואם משמחו זכה (לשבעה) [לחמשה] קולות: יש רשע וטוב לו יש צדיק ורע לו: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. אבל אם השעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר יחילו דרכיו בכל עת.
<h2>דף ז:</h2>
גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. אמר ליה רב יצחק לרב נחמני מאי טעם לא אתית לבי כנישתא אמר לו לא יכילנא, ליכנוף ליה למר בי עשרה אמר לו טריחא לי מילתא. אמר לו ולודע שליחא דציבורא למר בעידנא דמצלו ציבורא דכתיב עת רצון בשעה שציבור מתפללין, פר"י אפילו יחיד המתפלל בביתו יתפלל בשעה שציבור מתפללין ואז הוא עת רצון.
<h2>דף ח.</h2>
כל שיש לו בית הכנסת בעיר ואינו נכנס בה להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו. אמרו לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל (תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כו' ואמרו ליה) מקדמו ומחשכו לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניו: אמרינן פרק שלשה שאכלו אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת ויטול שכר כנגד כולם: לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים. פר"י שיעור ח' אמות. והקשה ר"י בית הכנסת קטן מה יעשו לכן פר"י שישהא כדי שיוכל אדם לילך ח' אמות טרם יתפלל: שערי ציון שערים המצויינין בהלכה טוב להתפלל שם: ועזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה ערום ויצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא כשהיה צורך גדול. רב ששת אהדר אפיה וגריס. פר"י הא דאמרינן פרק ואילו נאמרין כיון דנפתח ספר תורה אסור לדבר אפילו הלכה היינו בקול רם. ורב אלפס פירש שאני רב ששת דתורתו אומנתו. ויש מפרשים דהכא הוו עשרה בלא רב ששת. ויש מפרשים דמאור עינים הוה: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור ואפילו לאחר השבת עד יום שלישי כדאמרינן פרק מי שאחזו מיהו במדרש יש מצוה קודם אכילה בשבת: ואפילו עטרות ודיבון. פר"י פסוקים שאין בהן תרגום כן צריך לחזור שלשה פעמים. עברי ולעז ואשכנז אינו יוצא כי אם תרגום דכמה פסוקים אמרינן אילמלא תרגומא דהאי קרא לא ידעינן פירושיה. ויש גאונים האומרים דפרש"י טוב כמו תרגום ונכון להחמיר. סבר לאשלומי פרשיות [דכולי שתא] במעלי יומא דכיפורי יש מפרשים דכולי שתא פירוש שבתות המועד משמע דצריך לחזור פרשיות של יום טוב. כתב בספר אור זרוע שראה רבותיו חוזרין שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה. ומלמדי תינוקות פטורין וטוב להחמיר. ולא יחזרו הפרשה אלא בין גברא לגברא.
<h2>דף ח:</h2>
תניא אמר רבי שמעון בן יוחי פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים אחת קודם עמוד השחר ואחת אחריו ויוצא אחת קרית שמע של יום ואחת של לילה. אמר רבי יוחנן אמר רבי יהושע בן לקיש הלכה כרבי שמעון בן יוחי. איכא דמתני אהא דתניא אמר רבי שמעון בן יוחי משום דרבי עקיבא פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחריו ויוצא אחת משום לילה ואחת משום יום: פסק רב אלפס כולהו הילכתא נינהו ודווקא בדיעבד כגון שהיה שכור או חולה עד לאחר שעולה עמוד השחר קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה או שהיה משכים לצאת לדרך יקרא קרית שמע של שחרית קודם הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר. אבל לכתחילה יקרא של ערבית קודם חצות כדאמרינן בתר הכי בהלולא דבי רבי יהושע בן לוי כדאי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בשעת הדחק.
<h2>דף ט.</h2>
ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש בקונטריס דקאי אקודם עמוד השחר. והקשה ר"י אדרבא הוא זמן שכיבה. ונראה לר"י דקודם עמוד השחר יכול אדם לומר השכיבנו אלא קאי קודם הנץ החמה אחר עמוד השחר לא יאמר השכיבנו.
<h2>דף ט:</h2>
מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן שבה. פר"י בציצית תכלת ולבן. רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי. עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר עד ג' שעות מכאן ואילך לא הפסיד. ויברך לפניה ולאחריה אך לא קרא קרית שמע בשעתה. לתפילין כאחרים דאמרי כדי שיראה חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ומפרש בירושלמי דאתי לפרקים. וקרית שמע כוותיקין שהיו גומרין עם הנץ החמה ומתפללין מיד אחר הנץ החמה לסמוך גאולה לתפילה וכן הפירוש מהא דאמרינן כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק. פר"י הא דאמרינן כוותיקין היינו למצוה מן המובחר. אבל הלכה כרבי גמליאל דאמר משיעלה עמוד השחר ועד שלשה שעות כרבי יהושע: בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף יהיו לרצון אבל שומע תפילה אין אומרים לא בשחרית ולא בערבית אך במנחה. וכן אין אומרי' כי שם ה' אקרא.
<h2>דף י:</h2>
המתפלל יכוין רגליו ולא יעמוד על כסא וספסל ומקום גבוה שנאמר ממעמקים קראתיך ה' ולכך נהגו מקום שעומד החזן להתפלל הוא מקום העמוק שבבית הכנסת. אבל בעלייה מותר להתפלל דכתיב וכוין פתיחין וגו': כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת וגו'. כתב רבינו אבי"ה דמים שרי לשתות דלא שייך גאות. [מתני'] בית שמאי אומרים בערב ישבו ויקראו שמע ובבקר יעמדו. ובית הילל אומרים כל אדם קורא כדרכו עומד וקורא יושב וקורא מטיא וקור' עוסקין במלאכתן וקורין אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם יושבים ובשעה שקמין והני מילי בפרק שני אבל בפרק ראשון אין לו לעסוק במלאכתו וקורא.
<h2>דף יא.</h2>
בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר או איפכא פירש הקונטריס ארוכה אמת ואמונה קצרה השכיבנו. והקשה ר"י הלא לפעמים מאריך בהשכיבנו לומר אור יום הנף. ופירש רבינו תם דקאי הכל אאמת ואמונה אחת שמאריכין בה ואחת שמקצרין בה כדאמרינן לקמן: בשחר ובערב ז' ברכות על שם שבע ביום הללתיך ויראו ענינו וישתבח לא חשיב דניתקן בדורות אחרונים: מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. יש שלא רצו לומר אות מבראשית הוכתרה. מכאן נראה לר"י דיכולים לאומרו דהא דאמרינן בתוספתא ברכת זימון אין להאריך היינו נברך שאכלנו אבל בברכת הזן יכול להאריך. ועוד אומר רבינו תם הא דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות ובג' אחרונות, היינו צורכי יחיד אבל צורכי רבים שרו ולהכי נוהגין לומר זכרינו וקרובות בג' ראשונות. וגם רבי אליעזר קליר שהיה מקרית ספר, ותנא היה יסד קרובות של ראשונות. ומשמע בפסיקתא דרבי אלעזר בר שמעון הוה. מיהו מצינו שחולק בפיוטו על רבי אלעזר בר שמעון שיסד בפרשת החדש ספור הוא למלכים ולרגלים. ורבי אלעזר בר שמעון קאמרינן בפרק קמא דראש השנה דעובר בל תאחר בסוכות לבד. ושמא משום ענוה יסד כאביו.
<h2>דף יא:</h2>
מאי מברך יוצר אור ובורא נוגה. אמר רב בר עולא כדי לומר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום. ברכה שנייה מאי היא אמר שמואל אהבה רבה. ורבנן אמרו אהבת עולם פירש ר"י הלכה כרבנן וכן רב אלפס ולאפוקי נפשין מפלוגתא תיקנו בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם: אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שקרא קרית שמע צריך לברך אחר שקרא קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה אמרינן בירושלמי והוא ששנה על אתר פירש לאלתר. ושאל הר"ר אשר מלוניל כגון אנו שאין לומדים מיד למה אין מברכין ברכת התורה. והשיב ר"י דווקא אהבה רבה שעיקרה ניתקנה לקרית שמע אבל ברכת אשר בחר ולעסוק בדברי תורה פוטרת כל היום: בגי' מצאתי נשאל לרבינו יצחק מווינא מי שמשכים קודם תפילה לכתוב אם חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד והורה לחייוב ובלבד שלא יכתוב איגרות הרשות: ואם תאמר מה שאמר מסוכה דמברך על כל אכילה ויש לומר דשאני התם דיש קבע לאכילה אבל הכא גבי תורה אינו מיאש כל היום שנאמר והגיתה בו יומם ולילה והר"ם אומר כשאדם משכים ללמוד קודם היום אינו צריך לברך דברכת התורה דאתמול פוטרתו. ובפסקי הר"ר שמעיה כתב על רש"י כשמשכימים ללמוד בתורה מברך וכשהולך לבית הכנסת ואומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך ונותן טעם לדבריו כמו קורא בתורה שאף על פי שבירך שחרית חוזר ומברך. ור"י אומר דלא דמי דהתם הברכה ניתקנה על קרייתה בציבור. אבל הכא נראה ברכה לבטלה: אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אינו צריך לברך. רבי יוחנן אומר למשנה צריך לתלמוד אינו צריך. רבי אלעזר אומר לתלמוד צריך למדרש אינו צריך. רבא אומר אפילו למדרש צריך. אמר רב חייא בר רב אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לשנויי פירקין וקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פירקין, ובספר רב אלפס יש כתב רב האי גאון הילכתא כוותיקין כרב הונא ומנהגא כוותיה: מאי מברך אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. ורבי יוחנן אומר הערב נא ורב המנונא אומר אשר בחר בנו מכל עם והא דרב המנונא מעלה שבברכות הילכך נימרינהו לכולהו, רבינו תם גורס והערב נא דכולה ברכה אחת היא: הכי גרסינן ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל ולא גרסינן למדיני חוקיך דפסוק הוא ולא ברכה: גי' תשב"ץ כשמשכים ללמוד מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסוק והערב נא, אשר בחר, אבל כשהוא ישן ביו' ולומד אחר כך אינו אומר כל זה, וגם הפרשה צו את בני ישראל עד סוף הפרשה: תנן התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם בירכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו שלשה ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים פירש ברכינו בברכה ולא דוכן שהרי לא היו נושאין כפיהם עד לאחר הקטורת ובשבת מוסיפין ברכה אחת ומשמר היוצא אומרים למשמר הנכנס מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין וישים ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות: מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום אינו רשאי לחתום.
<h2>דף יב:</h2>
כל השנה מתפללין האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט. בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים המלך הקדוש המלך המשפט. רבי אליעזר אומר אפילו בעשרה ימים אם אמר האל הקדוש יצא. מאי הוה עלה רבה אמר המלך הקדוש המלך המשפט והילכתא כרבה. פסק רב אלפס ור"י אם לא אמר מחזירין אותו בין יחיד בין בציבור והוא הדין בזכרינו ומי כמוך וכתוב בספר. והר"ם פסק וכן רבינו אבי"ה וכן משמע בספר רבינו משה מיימון דאין מחזירין אלא הנך דמפרש התלמוד: כל שאיפשר לבקש רחמים על חבירו ואינו עושה נקרא חוטא. ואם תלמיד חכם הוא יחל עצמו עליו. כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו: ומזכירין יציאת מצרים בלילות. [לק' יג.] כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו. אבל שרי אינו לאו דלאברהם קאמר לא תקרא שמה שרי. ויעקב אהדריה קרא במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. והכתיב אשר בחרת באברם נביא קאמר בחרת בו בעוד שמו אברם מעיקרא.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה להגיה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו אע"פ שלא בירך לפניה ולאחריה יצא: בירו' אמרינן הדא אמרה ברכות אין מעכבות: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. וכל מקום שאסור לדבר לא ידבר אפילו לשון הקודש ובתפילה לא יפסיק כלל כדאמ' ביומא ודברת בם ולא בתפילה: ת"ר ק"ש ככתבה וחכמים אומרים בכל לשון והלכה כרבנן בסתם פ' ואילו נאמרים בכל לשון ק"ש ותפילה וכו': פסק רב אלפס הא דאמ' תפילה ה"מ ציבור אבל יחיד אמרינן השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. ת"ר שמע ישראל אחד ע"כ צריך כוונת הלב דברי ר"מ אמר רבא הלכה כר' מאיר פר"י ק"ל כרבא.
<h2>דף יג:</h2>
כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ובדלי"ת ולא יחטוף בחי"ת פי' שלא ימהר בקריאת' בשביל אריכות ד' וגם לא יאריך בא' פן יראה אי חד ולא ידגיש אחד. עד על לבבך בעמידה לא אם היה יושב צריך לעמוד אלא אם הלך צריך לעמוד וק"ל כרבא דצריך לעמוד רק בפסוק ראשון. אמר פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא וכן אמר רב נחמן לדרו עבדיה פסוק' קמא צערן טפי לא: פרקדן לא ישן משום הרהור אבל מצלי ישן ולא יקרא ק"ש: הלכה כרבי יהודה פירש ר"י בתרוייהו בפרקים משיב לכל אדם ובאמצע משיב מפני הכבוד ושואל מפני היראה וכן עונה קדיש או קדושה וברכו באמצע קריאת שמע אבל בתפילת י"ח אין לענות אך ישתוק עיין מסכת סוכה פרק לולב סימן נ"ב: ואם אדם מתפלל ושליח ציבור מגיע למודים יפסוק באמצע ברכה וישחה עם שליח ציבור ולא יאמר מודים ודווקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא ישחה.
<h2>דף יד.</h2>
אמר רבא ימים שיחיד גומר ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע אינו פוסק. ימים שאין יחיד גומר אפילו באמצע הפרק פוסק. פירוש מפני הכבוד וכן במגילה. לברך על הלל דראש חדש יחיד מברך ובלילי פסחים עיין פרק בתרא דתענית ובערבי פסחים: מטעמת אינה טעונה ברכה ויושב בתענית טועם פחות מרביעית פירש רבינו חננאל דווקא שחוזר ופולטו אבל לא בולעו. ודווקא בתענית יחיד כדקאמרינן הנאה קביל עליה אבל תענית כתוב לא: אסור לאדם ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל ודוק' כשמשכים לפתחו: אסור לאדם שיעשה חפציו ואחר כך יתפלל. כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו: כל המשביע עצמו מדברי תורה ואחר כך לן אין מבשרין אותו בשורות רעות: אילו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה. בין שניה לשמע. בין שמע לוהיה. בין והיה לויאמר. בין ויאמר לאמת ויציב. רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. והלכה כרבי יהודה. ואינו אומר אמת שתי פעמים: [יד:] אנן אתחולי מתחלינן כבני מערבא וכיון דמתחלינן מיגמר נמי גמרינן כרב כהנא דאמר אם התחיל גומר. אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יקבל עול מצות.
<h2>דף יד:</h2>
כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו: הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל. ופריך לרב דקרי קריאת שמע ומנח תפילין ומשני שלוחיה הוא דעוית. מכאן משמע דמניחין תפילין בין גאולה לתפילה וכן נמצא בתשובת ר"י ברבי יהודה שלח אחר טליתו והובא לו אחר שקרא קריאת שמע בברכותיה ונתעטף בו. ומיהו מתפילין אין ראיה דתפילין שייכי לקריאת שמע דאמרינן לעיל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין. ומיהו מורי הר"ם אמר גם תפילין דהכא איכא למימר דאנח תפילין בלא ברכה ואחר תפילת שמונה עשרה משמש בהן ובירך וכן כשיוצא לדרך בשחרית כשידי אדם מטונפו' ילבש ציצית ואחר שיטול ימשמש בהן ויברך וכך כשיוצא לדרך קודם היום לאחר עמוד השחר ימשמש בציצית.
<h2>דף טו.</h2>
מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור או בקיסם. רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי בקריאת שמע אבל לתפילה בעי אהדורי. ונראה לר"י דלא גרסינן ליה דמאי שנא קריאת שמע מתפילה והא דאמרינן ולתפילה ארבע מילין היינו להתפלל בעשרה.
קרא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא. לא דיקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא. הקורא למפרע לא יצא. אמר רבא מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר ברכות דברי הכל יצא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא: הלכה כדברי שניהם להקל. ואם לא השמיע לאזנו ולא דקדק באותיותיה יצא.
<h2>דף טו:</h2>
ליתן ריוח בין הדבקים עני רבא על לבבך. בכל לבבך. וחרה אף. וזכרתם את. וכל כי האי גוונא למען תזכרו צריך להתיז ז'. וכן יתן ריוח בין כי לעולם חסדו דלא לישתמע כלעולם. וצריך להתיז ס' של חסדו. וכן בין שמע ישראל לשם ובין היום על לבבך עיין פרק מקום שנהגו: ואומר בש"כמלו בחשאי פרק מקום שנהגו: כל הקורא שמע באותיותיה מצננין לו גהינם שנאמר בפרש שדי מלכים בה אל תיקרי בפרס אלא בפרש. משמע בשעת מתן תורה כפשטיה דקרא.
<h2>דף טז.</h2>
קרא קריאת שמע וטעה יחזור למקום שטעה. טעה בין פרק לפרק ואינו יודע באיזה פרק יחזור לפרק ראשון. באמצע הפרק יחזור לראש הפרק. בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה. לא שנו אלא שלא פתח למען ירבו אבל אמר (למען ירבו) סירכיה נקט. פירש ר"י דווקא שטעה אבל אם ידע שקר' הכל אך דילג תיבה או פסוק יתחיל מאותו פסוק ואילך וכן בהלל ומגילה.
האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאינה ובשאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו פירש ר"י הא לאו הכי היו מתפללין במקום גבוה דהוי כעליה דפי' לעיל: הכי אמר רבי יוחנן פועלין בטלין ממלאכתן וקורין והדתניא עוסקין במלאכתן וקורין הא בפרק ראשון הא בפרק שני פירש ר"י לאו דווקא פרק ראשון אלא פסוק ראשון כרבא כדלעיל הקורא שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יראה באצבעותיו וכו' קאמר בפרק ראשון: תנו רבנן פועלים העושי' מלאכה אצל בעל הבית קורין שמע ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה ברכה ראשונה כתקנה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלם בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל בעושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהם מברכין כתקנן ארבע: חתן פטור מק"ש בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה: מעשה ברבי גמליאל שנשא וקרא בלילה ראשונה. מנא הני מילי דכתיב בלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס בתולה פטור. אלמנה חייב.
<h2>דף טז:</h2>
רחץ בלילה ראשונה שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא לימדתנו רבינו אסור לרחוץ אמר להם איסתניס אני מאי טעמא אנינות יום דאורייתא ואנינות בלילה דרבנן. ובאיסתניס לא גזרו. פסקו רב אלפס ור"י כרבי גמליאל וכן לחוף ראשו תוך שבעה אי קשי ליה ערבובא דרישא: וכן התיר רבינו שמואל ליולדת לרחוץ תוך שבעה ובתשעה באב כדאיתא בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא רחיצה של תענוג אבל רחיצה דרפואה מותר וכן מותר להקיז כדאמרינן ביומא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
תנו רבנן העבדים והשפחות אין אומרים עליהם לא ברכת אבלי' ולא תנחומי אבלים אלא כשם שאומרים לאדם על שורו או על חמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו: אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב ואין קורין אמהות אלא לארבעה. רבא בתר דמצלי אמר עד שלא נוצרתי איני כדי וכו'. והיינו וידוי דרב המנונא זוטא ביומא דכיפורי ועל כן נהגו לאומרו ביום הכיפורים. מר בריה דרבינא אמר אלקי נצור לשוני מרע וכו': חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה ראשונה קורא. רבי שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול השם יטול. ופריך [יז:] והא גבי מלאכת ט' באב שמעינן להו איפכא. ומשני רב ששת בריה דרב אידי לעולם לא תיפוך. רב אלפס פסק כתנא קמא ור"י פסק כרשב"ג. מיהו אנו שאין אנו מתכוונין חתן קורא בלילה ראשונ' דאם לא היה קורא מיחזי כיוהרא דבשאר הימים היה נראה כמכוין. וכן לעניין מלאכת ט' באב שלא לעשותו.
<h2>דף יז:</h2>
פרק מי שמתו: מי שמתו מוטל לפניו פטו' מק"ש ומן התפילין בירוש' מפרש משום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך בזמן שאתה עוסק עם החיים. גרס ר"י נושאי המטה ולאחריה את שהמטה צריכה מהם פטורין אין צריכין חייבין. ואילו ואילו פטורין מן התפילה: מוטל לפניו אין שלא לפניו לא. ורמינהי מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו אוכל בבית חבירו אין לו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו אוכל בשר ואין שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מזמנין עליו ואין מברכין עליו ואם אחרים מברכים אינו עונה אמן ופטור מק"ש ומתפילין ותפילה ומן כל מצות האמורות בתורה (ובשבת מיסב ואוכל בשר כו'). ר"ג אומ' מתוך שנתחייב באילו נתחייב בכולן ואפילו בתשמיש המיטה ומשני רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי: (ואינו מברך) פי' הקו' אינו צריך לברך ובירוש' משמע אפילו אם ירצה לא יברך, ואמרי לה משום כבודו של מת ואיכא למאן דאמר שאין לו מי שישא משאו. איכא בינייהו אית ליה מי שישא משאו. ופריך והתניא פטור מנטילת לולב והיינו בי"ט ומאי שייך משאו ומשני בחול המועד. ופריך והא תניא פטור מתקיעת שופר והיינו בי"ט. אמ' ר' חנינא מכיון שהוא זקוק להביא ארון ותכריכין מוטל עליו לקוברו. ור"י פי' דפליג אברייתא דהכא דסבר אין אנינות בשבת וי"ט ורבי' נתנאל מיישב דירו' מיירי במחשיך על התחום להביא ארון ותכריכין ומן הירושלמי משמע דיש אנינות בחול המועד. ומרב אשי פר"י דמשמע אם אין מוטל עליו לקוברו שלא בפניו דמי כדאמרינן בירוש' נמסר לרבים או לכתפים [אם כן אם] תפס המושל את המת אוכל בשר ושותה יין. וגם אינו צריך להתאבל כל זמן שלא נתייאשו מלדבר למושל לקוברו. ומעשה באחותו של רבינו תם שנפטרה ואכל בשר כי אמר דעל בעלה מוטל לקוברה ולא עליו. ואונן במוצאי שבת לא יבדיל ולא יבדילו עליו. ואם אינו יכול להמתין מלאכול עד למחר יאכל בלא הבדלה ובלא ברכת המוציא ולמחר אחר הקבורה או אחר שישלח המת מעירו יברך בורא פרי הגפן והמבדיל.
<h2>דף יח.</h2>
ת"ר המשמר את המת אף על פי שאינו שלו פטור מק"ש מתפילין ומתפילה ומכל מצות. ואם היו שנים זה משמ' וזה קורא וכתב רבינו אבי"ה כשיש עוסקין ומשמרין הולכין הקרובין לפני בית הכנסת ומתפללין: ת"ר לא ילך אדם בבית הקברו' ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא ויתפלל משום לועג לרש ודווקא תוך ד' אמות: אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת ולא דבר הלכה אבל דברים בעלמא אמרינן דכהאי לישנא קיימא לן: תנו רבנן המוליך עצמות לא יתנם בדסקיא וישב עליהם שנוהג בהם ביזיון ואם מתיירא מפני ליסטים מותר וכן בספר תורה מותר. ובלא יראה מפשילו לאחריו ולא ישב על גביו או על גבי העצמות. ובירושלמי יש תיבה מליאה ספרים לא יתנם למרגלות המיטה: הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש. כל המספר אחר מיטתו של תלמיד חכם נופל בגהינם. רבי חייא ור' יוחנן אזלי ביני קברי קא שדיא תכילתא ציצית. אמר ליה רבי חייא לר' יונתן דליה דלא לימרו למחר באין אצלינו והיום מלעיגין עלינו פירשו הגאונים דליוה הסירו לגמרי ולא דליוה הגביהו. ציצית בטלית מתים עיין פרק כל שעה.
<h2>דף יט.</h2>
אין מוציאין המטה סמוך לקרית שמע ואם התחילו אין מפסיקין. [יח:] המתים אינם יודעים מאומה: וכו'. [יט:] (המוציא) [המוצא] כלאים בבגדים פושטו ואפילו בשוק.
<h2>דף יט:</h2>
מדלגין היינו ע"ג ארונות מקשין לפירוש רבינו תם דגולל היינו כיסוי הארון אם כן גולל עצמו יטמא. ויש לומר אין הנזיר מגלח עליה. רוב ארונות יש בהן פותח טפח פירש ר"י צריך לתרץ ראש הארון פתוח עיין פרק המוכר בבבא בתרא אם היה הארון סתום לגמרי אדרבה אם יש פותח טפח מטמא טפי כדמוכח פרק קמא דאהלות. אמר רב פפא מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כל תנויי בניזיקין הוה. ראשונים מסרו נפשייהו אקדושת השם.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריא' שמע ומתפילין וחייבי' בתפיל' ובמזוזה ובברכת המזון. פירוש הקונטרס קטנים אפילו הגיעו לחינוך: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה כל שישנו בשמירה וכו'. פירש ר"י מה שמצריכין יין היינו מדרבנן ואפילו לאנשים ולפירוש האי אשה מוציא' נשים ובני ביתה הקטנים ואם מוציאה אנשים עיין מסכת מגילה.
<h2>דף כ:</h2>
נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן. תא שמע בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה. אבל אמרו חכמים תבא לו מארה. ומשני כשאכל שיעורא דרבנן פירו' כזית לרבי מאיר כביצה לר' יהודה עיין לקמן פרק שלשה שאכלו. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניו ולא לאחריו ואפילו בהרהור ועל המזון מברך לאחריו ולא לפניו. רבי יהודה אומר מברך לפניו ולאחריו. אמר רבי חנינא הירהור כדיבור ורב חסדא אמר הירהור לאו כדיבור פירש ר"י הלכה כרב חסדא מדמתרצי רב אדא ורבי אליעזר אליביה ואין אדם יוצא בהירהור קריאת שמע.
<h2>דף כא.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומ' פירש ר"י צריך לומר דהוא מסופק נמי אם קרא קריאת שמע דאי ודאי קרא לא הוי מצי למימר אמת ויציב דאורייתא ומכל מקום במתניתין בעל קרי דלא קרא כלל טוב שיקרא קריאת שמע דאית ביה תרתי אבל הכא שמא קרא כבר להכי טוב יותר לומר אמת ויציב. ורבי אליעזר אומר ספק קרא קריאת שמע חוזר וקורא: ספק התפלל אין חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אומר ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו פירש ר"י הלכה כרבי יוחנן ודווקא ספק התפלל אבל ודאי התפלל לא כדאמרינן לקמן אם יכול לחדש דבר בתפילתו וכו': המתפלל ונזכר שכבר התפלל אפילו באמצע תפילה פוסק. פסק רב אלפס אם אדם רוצה להתפלל תחנונים שרי להתפלל מה שירצה וכל סוגיא זאת מיירי שמתפלל בתורת חובה: אמר רב יהודה התפלל כבר ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא נכנס לבית הכנס' ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל שצריך לשוח עם שליח ציבור כדפי' לעיל והוא הדין נמי אם יכול לכוין שיגיע למודים כשיגיע ש"ץ למודי'. ורבינו תם כשהיה מתפלל י"ח והגיע ש"ץ למודים היה שוחה עם הציבור ודווקא באמצע ברכה כדלעיל ובלא אמירה כדמפרש אפילו לענות יהא שמיה רבא אינו פוסק עיין פרק לולב הגזול. ורבי יהושע בן לוי אומר אם יכול להתחיל ולגמו' עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתחיל סבירא ליה אין יחיד אומר קדושה וכן הלכה אבל יכול להתחיל עם החזן שמונה עשרה ויאמר עם החזן נקדש וכו'. לדור ודור נגיד ויענה קדושה עם הקהל. ואם המתין מלהתפלל אחר קדוש' ימתין עד אחר שיענה אמן של האל הקדוש כן משמע בירושלמי. וכתב רבינו אבי"ה שלא יתחיל אלא אם כן יכול לגמור קודם שיגיע שליח ציבור ליהא שמיה רבה.
תניא במסכת סופרים קדושה ביוצר אור ובסדר קדושה יחיד אומרה דאינו אלא סודר. אבל יש גאונים שכתבו דיחיד לא יאמר כי אם עד בשפה ברורה ובנעימה: במסכת סוטה בזמן ששליח ציבור אומר מודים מה הן אומרים ומסיק אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו מודים אנחנו לך ה' אלקינו ואלקי כל בשר וכו': תניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. אמר רב נחמן נהוג עלמא כתלתא סבי וכו'. עיין פ' ראשית הגז בסימן קנ"ה בחולין.
<h2>דף כב:</h2>
אמר רבא הילכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה. ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום: תניינא בד"א לעצמו אבל לאחרים (פי' ללמוד לאחרים) מ' סאה רב חמא טביל במעלי יומא דפסח לאפוקי רבים ידי חובתן ולית הילכתא כוותיה פ"ה אלא כר' יהודה בן בתירה. וי"מ לית הילכתא במ' סאה אלא בט' קבין. וי"מ ה"מ לדברי תורה אבל לתפילה בעי טבילה ופר"י ה"ה לתפילה: הטובל בערב י"ה אין לו לברך עיין פ' יום הכיפורים וה"מ נכון לכהנים ולחזן לטבול להוציא לרבי'. ורב האי גאון החמי' מאד בטבילת בעל קרי: ירד במים לטבול אם יש לו זמן לעלו' ולקרות קודם הנץ החמה יטבול ואם לאו יתכסה במים ויקרא: היה עומד בתפילה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שתהא הצואה לאחריו ד' אמות: המתפלל ומצא צואה כנגדו תפילתו תועבה מדהוי מעוות לא יוכל לתקון ור"י פי' דיחזור ויתפלל: היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. ר"מ דווקא דמים נבלעים בקרקע או בבגדיו ונתייבשו. ור"י פיר' אפילו יש טופח ע"מ להטפיח דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד.
<h2>דף כג.</h2>
דכ"ע חוזר לראש י"מ דווקא הכא ולקמן במבואות המטונפות חוזר לראש. אבל שמע ט' תקיעות בט' שעות או במגילה דגברא חזי אינו צריך לחזור לראש. פרק בני העיר המתפלל ישהא ארבע אמות טרם ישתין והמשתין ישהא וירחיק ד' אמות.
תנו רבנן הנצרך לנקביו אם יכול להעמיד עד פרסה יתפלל ואם לאו לא יתפלל. מהו שיכנס אדם לבית הכסא קבוע בתפילין וישתין אמר רבא אסור שמא יפנה אבל להשתין במקום עראי מותר. והא דאמרינן לקמן לא ישתין היינו דווקא באוחזו בידו דחיישינן שמא ישפשף בידיו הניצוצות. הנכנס לבית הכסא לא יניח תפילין בחלון הסמוך לרשות הרבים אמר רבי מיישא הלכה גוללו כמין ספר ואוחזו בימינו כנגד לבו ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח וביש שהות ביום כדי ללובשם שנית דאי לאו הכי עושה להם כיס טפח ומניחן עיין פרק [מי שמתו]. כי אזיל רבי יוחנן לבית הכסא אי הוה נקיט סיפרא דאגדתא הוה יהיב לן. תפילין, לא יהב לן אמר הואיל ושרו רבנן לינטרן.
<h2>דף כג:</h2>
תנו רבנן לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם ולא ישן בהם לא קבע ולא עראי: אמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות לא יאחוז בידו ויתפלל. בפ' המקבל הנושא משוי פחות מד' קבין מפשילו לאחריו ומתפלל ד' קבין מניחו על גבי קרקע ומתפלל. וכן לתפילין הנושא משוי בראשו ותפילין בראשו ד' קבין אסור פחות מיכן מותר. תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו לא יסלק תפלין לצדדין ולא יקשרם בידו אך יקשרם בזרועו במקום תפילין. הנכנס לאכול מניחן על שולחנו עד זמן ברכה: האי סודרא דאזמניה לתפילין לאו מילתא כרבא פרק נגמר הדין. מהו שיניח תפילין תחת מראשותיו תחת מרגלותיו ודאי אסור אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו וכן הלכה כדאמרינן יום טבילה הוה, וצריך לומר דבתיק שלהן היו והניחן בין כר לכסת דהוי כלי שאינו כליו בסוף פירקין.
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים במיטה הלכה כרב יוסף דאשתו כגופו ויחזיר פניו ויקרא קריאת שמע ומוציא ראשו וחוצץ בבגדו כנגד לבו כי רב אלפס פסק דלבו רואה ערוה אסור אבל בניו ובני ביתו אצלו במיטה אם קטנים הם מותר לקרות ק"ש ואם שדים נכונו ושערם צמחה אסור: טפח באשה ערוה. שוק באשה ערוה במקום שדרך לכסות: הנפנה יגלה לאחריו טפח לפניו טפחיים באיש. והאשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום [כג:]: שער באשה ערוה. קול באשה ערוה. פירש ר"י כל זה איירי להסתכל בה. אבל לעניין קריאת שמע שרי לקרות אם ראש אשה מגולה: אמר רבי חנינא אני ראיתי רבי שתלה תפילין ודווקא בכיסם אבל תפילין עצמם לא יתלה לא ברצועה ולא בקצצה.
<h2>דף כד:</h2>
המשמיע קול בתפילתו ה"ז מקטני אמנה והני מילי שיכול לכוין דעתו בלחש אבל אינו יכול לכוין דעתו בלחש יגביה ודווקא ביחיד אבל בציבור לא ישמיע: גיהק ופיהק לרצונו הרי זה מגסי הרוח. המתעטש מלמעלה סימן יפה לו שעושין לו נחת רוח, מלמטה סימן רע לו: רק בתפילתו כאילו רק בפני המלך. נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בכסותו ואי אנינא דעתיה שדי ליה לאחוריה. רק ומשמש בבגדו אבל לא נתעטף בטליתו פי' הקו' מישמש בבגדו להעביר כינה העוקצתו ור"י פירש ממשמש בבגדו ליישבה על ראשו ולא היה מתעטף אם נפל כולו: היה עומד בתפילה ונתעטש ממתין עד שיכלה הרוח ויתפלל: ביקש להתעטש מרחוק ארבע אמות ומתעטש ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולי' גלוי וידוע לפניך חרפתינו ובושתינו בחיינו וכלימתינו ואחריתנו רימה ותוליעה וחוזר ומתפלל: תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטנופת שאי איפשר לו בלא הרהור תורה: לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע ולא עוד אלא אפילו היה קורא ובא פוסק וכשחוזר חוזר למקום שפסק: היה טליתו חגורה לו על מתניו קורא את שמע ולתפילה עד שיתכסה לבו.
<h2>דף כה.</h2>
אמר רב הונא שכח ונכנס לבית הכס' בתפילין מניח ידו עליה' עד שיגמור עמוד ראשון דתניא עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן סילון החוזר מביא לידי ירקון: איתמר צואה על בשרו או ידו בבי' הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש. רב אלפס פסק כרב הונא ורבינו חננאל פסק כרב חסדא. צואה במקומה עיין פרק אמר להם הממונה. ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא. רב חסדא אמר ארבע אמות ממקום שכלה הריח. תניא כוותיה דרב חסדא, אמר רבא לית הילכתא כי הא מתניתא. דתניא לא יקרא אדם לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירי' כל זמן שיש בתוכן עורות אבל בלא עורות לא אסר. אבל צואת אדם אסורה בכל עניין. אבל בצואת תרנגולים פליגא בברייתא ומיהו אין לאסור כי אם בלול שלהם שיש הרבה אבל בבית שיש מעט ממנו אין לאסור. ובירושלמי יש, שיש להרחיק מצואת תרנגולים אדומים ואין ידוע פירושו, אכן יש מפרשים בארץ אדום לפי שאוכלין שם שעורים כדאיתא במסכת כתובות דמחשיב שעורי אדום. ובירושלמי יש להרחיק מגללי חמור הבא מן הדרך: בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. אמר להו תא חזי הני ציפי (פירוש מחצלות) דבי רב הני גנו והני גרסי ולא אמרן דשרי אלא בדברי תורה אבל בקריאת שמע לא. ולא אמרן אלא בחבריה אבל דידיה אסור פירש ר"י בתי כסאות שלנו דהם מכוסים הוי כריח רע שאין לו עיקר ובבתי כסאות דפרסאי כדלקמן: איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וצריך להפסיק והילכתא כרבא ופי חזיר כצואה עוברת: ספק צואה בבית מותר באשפה אסור. ספק מי רגלים באשפה נמי מותר כרב המנונא דאמר לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד וכי גזור רבנן בודאי אבל בספיקו לא גזור. ובודאו עד כמה כל זמן שרישומו ניכר: צואה כחרס אסורה. היכי דמי כחרס כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת והילכת' צואה כחרס אסור יבישה יותר מחרס מותר.
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין יתכסה במים ויקרא דווקא במים עכורים אבל צלולין לא משום דלבו רואה את הערוה. הילכתא עקיבו רואה את הערוה מותר, נוגע אסור: צואה בעששית מותר לקרות ק"ש ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש: צואה כל שהו מבטלה ברוק עבה. צואה בגומא, פורס עליה סנדלו וקורא ק"ש. בעי מר בריה דרבינא דבוקה לו בסנדלו מאי, תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא: כותי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו. לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי משרה ויקרא ק"ש, ומי רגלים עד שיטיל לתוכו מים כמה יטיל לתוכו כל שהוא אמר רבא לשמעיה עייל ליה רביעית כרבי זכאי דאמר רביעית וכן הלכה לא שנא בתחילה לא שנא בסוף. ת"ר גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדה בין לפני המטה בין לאחר המטה. רשב"ג אומר לאחר המיטה קורא מיד לפני המיטה מרחיק ד' אמות ויקרא. רשב"ג אומר אפילו בית של מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המטה או עד שיוציאם דביתא כמאן דמלי. אמר רבא אין הלכה כרשב"א ודווקא לאחריו שרו אבל לפניו אסור עד כדי שיראנו. גרף ועביט שניהם כלי חרס ושל רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט אסור לקרות כנגדו הואיל ומיוחדין לכך ואף על פי שאין בתוכו כלום ואפילו רביעית מים לא מהני להו אבל כלי זכוכית כגון אריצא דלא בלע איפשר דשרי ובלבד שיטיל לתוכו רביעית מים: תניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או עד שיניחם בכלי תוך כלי. לא שנו אלא בכלי שאינו כליו אבל כלי שהוא כליו אפילו עשרה כלים ככלי אחד דמי. אמר רבא גלימא [כו.] אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי: ספר תורה עושה מחיצה עשרה טפחים והני מילי דאין לו בית אחר אבל יש לו מנח לו בבית אחר. ונראה לי להאי בית פירו' חדר ופירש ר"י דווקא ספר תורה או נביאים וכתובים אבל שאר ספרים די להם בכיסוי בעלמא.
<h2>דף כו.</h2>
כמה ירחיק מן מי רגלים ומן הצואה ד' אמות לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן לתפילה: לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ישן ואף על פי שאין בו צואה ויקרא קריאת שמע ומתפלל. בית הכסא של פרסאי אף על גב דאית ביה צואה כסתומות דמיין. ומכל מקום נכון להחמיר כי משתין שם.
זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה. פסק רב אלפס שמעינן מהא הא זב שלא ראה קרי ונידה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי הכל וחייבין בתפילה לדברי הכל וכן הלכה. וכתב רבינו אבי"ה הנשים נהגו בסילסול ופרישות בעצמן ואינן נכנסות לבית הכנסת וגם כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן.
תפילת השחר עד חצות ר' יהודה אומ' עד ד' שעות. תפילת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. תפילת הערב אין לה קבע ושל מוספין כל היום. פר"י הא דלא תני תפיל' המנח' כל היום כמו במוספין משום דמוספין זימנייהו כולא יומא אפילו משחרית שהרי קרבן מוסף יכול להקריב מיד אחר התמיד וכן תפילת מוסף כדאמ' פ"ק דר"ה לא ליצלי איניש תפלה דמוספי בג' שעות קמייתי משמע דבשאר ימות השנה שרי משחרית. אבל זמן תפילת המנחה אסור להקדים קודם שש: והא דמקדים תפילת המנחה קודם מוספין משום דמנחה כל יומא ומוספין אינה תדירה: הלכה כר' יהודה עד ארבע ובתר הכי שכר תפילה יהבו ליה עד חצות שכר כתפילה בזמנה לא יהבו ליה: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. לא התפלל שחרית מתפלל מנח' שתים. לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ודווקא טעה שנאנס אבל מזיד לא כי מעוות לא יוכל לתקון. פירש ר"י טעה ולא התפלל מוסף לא יתפלל ערבית שתים דדווקא הני תפילות רחמי נינהו אבל תפילת מוסף דבמקום קרבן מוסף עבר יומו בטל קרבנו: ואם טעה במנחת ראש חדש והתפלל י"ח ולא הזכיר ראש חדש עד ערבית לא יתפלל ערבית שתים כי לא ירויח אם יתפלל ערבית שתים י"ח לא יזכור ראש חדש וכן נמי אם טעה במנחת שבת ולא הזכיר של שבת אך י"ח. והא דאמרינן [כו:] אם לא התפלל מנחת שבת יתפללו מוצאי שבת שתים התם לא התפלל כלל וירויח תפילה י"ח.
<h2>דף כו:</h2>
טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת לא התפלל מנחה שבת יתפלל מוצאי שבת שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה. ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה שניה עלתה לו, דהיא חובת שעתיה ומיבעי ליה לאקדומי, ראשונה לא עלתה לו ואין צריך להתפלל שלישית. ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא דתניא לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. כתב רבינו משה ליחיד שלא התפלל אתה קדשת ערבי' ערב שבת ושמע שליח ציבור שאמר מגן אבות מתחילה עד סוף יצא: סמג, והיכא דטעה שתי תפילות כגון שחרית עד ערבית או מנחה עד שחרית או ערבית עד מנחה לא ישלם כי לא יוכל לתקון.
איזהו מנחה גדולה משש שעות ומחצה. איזהו קטנה מט' שעות ומחצה פלג המנחה י"א שעות חסר רביע: עד ד' שעות תפילת השחר עד ועד בכלל, ובתפילת המנחה דעבד כרבנן עד הערב ודעבד כר' יהודה עד פלג המנחה עבד. עיין ריש מכילתין פרק קמא: [כז.] אסור לעבור נגד המתפללין תוך ד' אמות.
<h2>דף כז:</h2>
המתפלל כנגד רבו או אחורי רבו נותן שלום לרבו פירו' כמו אחר שאינו אומר רבי ומרי והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה להסתלק מישראל: מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קידוש על הכוס: מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס פר"י דווקא בשביל צורך מצוה כגון שצריך להמשיך על התחום למול תינוק וכיוצא בזה אבל בחנם לא דצריך להוסיף מחול על הקדש.
תפילת ערבית רבא אמ' רשות והלכה כוותיה והאידנא שוייה עלן חובה ואין לבטלה בחנם אף לדברי האומר רשות עיין פרק קמא דשבת.
<h2>דף כח.</h2>
תפילת מוספין כל היום כן פירש ר"י: היו לפניו שתי תפילות אמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין ואם כן יש ליזהר בשבת לפעמים שמבטלין התמיד או בר"ה ובי"ה שמאריכין ביוצר עד אחר שש שעות ומחצה שיתפללו מנחה קודם מוסף ולכך לא יאריכו ביוצר והרבי אליאב אמר דאין צריך ליזהר כל כך עיין סמ"ק.
<h2>דף כח:</h2>
אסור לאדם להקדים תפילתו לציבור כשהם מתפללים שאינם עוברים זמן תפילה: אמר רב הונא אסור לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל מוסף. אמר ר' יהושע בן לוי אסור לטעום משהגיע זמן תפילת המנחה עד שיתפלל ולית הילכתא כתרוייהו עיין פרק קמא דשבת.
רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על איסור היתר ועל היתר איסור ולא על טמא טהור ולא על טהור טמא וישמחו בי חבירי ולא יכשלו חביריי ואשמח בהם. וביציאתו נתן הודאה, מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם אינם מקבלין שכר. ואני רץ לחיי עולם הבא והם רצים לבאר שחת.
רבי גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם י"ח. רבי שמעון אומר מעין י"ח. רבי עקיבא אומר אם שגורה תפילתו בפיו יתפלל י"ח. ואם לא מעין י"ח. תישסרי הויין אמר רבי לוי ברכת המינין ביבנה תיקנו: ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות.
המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה. עולא אומר עד שיראה איסר כנגד לבו. רבי חנינא אומר כיון שניענע בראשו שוב אינו צריך רבא אומר והוא דמצער נפשיה ומיחזי כמאן דכרע.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רב יהודה טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו. בברכת המינין מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא. לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה לא. מעין שמונה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה. ושמואל אומר הביננו ה' אלקינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתך ותסלח לנו להיות גאולים ורחקינו ממכאוב ודשנינו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ והתועי' בדעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבניין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן דוד עבדך ובעריכ' נר לבן ישי משיחך בטרם נקרא אתה תענה טרם נדב' אתה תשמע כי אתה עונה בכל עת צרה וצוקה ופודה ומציל ברוך אתה ה' שומע תפילה: כל השנה כולה מתפלל הביננו חוץ מימות הגשמים שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ואמרי רבנן הני מילי בשעת הדחק אמרי הביננו: טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו ואם לא עקר רגליו חוזר לשומע תפילה. ואם עקר רגליו חוזר לראש: בירושלמי היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו. ואם לא הזכיר כלל אין מחזירין אותו. היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו וכן מנהג כשר לומר אף בימי הקיץ ותן טל לברכ' כדי שיהא רגיל לומר כן שאם אומר כן בימי החורף אין מחזירין אותו.
<h2>דף כט:</h2>
טעה ולא הזכיר ראש חדש בעבודה חוזר לעבודה נזכר בהודאה ובשים שלום חוזר לעבודה. ואם סיים חוזר לראש וכגון שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו ואם עקר את רגליו אף על פי שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר לראש: ופירש בה"ג דדווקא ביחיד אבל בציבור אי שמע תפילת י"ח משליח ציבור מראש ועד סוף סגי וכן בכל דבר שצריך לחזור: בספר אבי העזרי משום רבי הילל בר יעקב שליח ציבור שאמר ברכו אם אין שם אלא עשרה צריך לענות [עמהם] אבל לא ענה עמהם לא יצא ידי חובתו. אם היה עשרה בלא החזן אם רצה לענות עמהן תבא עליו ברכ' ואם לאו אין עליו כלום. ע"כ. רבי אלעזר אומר העושה תפילתו קבע שאין אומרה בלשון תחנונים אין תפילתו תחנונים.
תנו רבנן המהלך במקום גדודי חיה וליסטים יתפלל תפילה קצרה. מאי קצרה אחרים אומרים צורכי עמך מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה. ברוך אתה ה' שומע תפילה. והלכה כאחרים.
אמר ליה אליהו לא תרתח ולא תחטי ולא תירוי ולא תיחטי: וכשאתה יוצא לדרך התפלל. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמכינו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב רע בדרך ותננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו ברוך אתה ה' שומע תפילה. ואינו מתפלל אותה כי אם פעם אחת ביום אף אם נכנס בחצי היום בעיר ויצא ממנה: [ל.] לישתתיף איניש נפשיה בהדי ציבורא ולא יתפלל תפילה זו בלשון יחיד. ועד כמה עד פרסה פירש תוך פרסה יכול לברך בין בספינה בין ביבשה אבל אם הלך יותר מפרסה מעוות לא יוכל לתקון. ובה"ג מפרש אם בדעתו לילך פרסה יתפלל אבל פחות מפרסה אינו צריך להתפלל וטוב לומר אותה מיד אחר תפילת י"ח כדי שתהא ברכה הסמוכה לחברתה. ואם הוא בחצי היום טוב שישתה יין או שכר או יאכל פירי ויברך לפניו ולאחריו ויסמוך לה זאת התפילה: היכי מצלי לה רב חסדא אומר מעומד. רב ששת אומר אפילו מהלך. יש פוסקין כרב ששת. ורב אלפס ורוב גאונים פסקו כרב חסדא.
<h2>דף ל.</h2>
הביננו מתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות ומעומד וכי מטי לביתיה אינו מתפלל י"ח. תפילה קצרה אפילו מהלך. ולא בעי ג' ראשונות וג' אחרונות וכי מטי לישוב יתפלל י"ח. ותרוייהו דווקא בשעת הדחק כגון במדבר וכיוצא בו: היה רוכב על חמור ירד ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול לכוין יכוין לבו כנגד בית קדשי קדשים. היה יושב בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים: תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה אם יש לו מי שיאחוז חמורו ירד ואם לאו ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך יושב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו והלכה כרבי. פר"י שלא ירד למטה אפילו שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו נגד ירושלים. תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים היה עומד בחוץ לארץ יכוין לבו לארץ ישראל. היה עומד בארץ ישראל יכוין נגד בית המקדש. נמצא כל ישראל מכוין למקום אחד. תלפיות תל שהכל פונין בו פר"י ואנו במערבא של ארץ ישראל ולכך אנו מתפללין נגד מזרח. אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעי למיפק לאורחה הוו מקדמו ומצלי פירש הקונטריס קודם עמוד השחר. אבל רבינו תם פירש דווקא לאחר שיעלה עמוד השחר: מיסמך גאולה לתפילה עדיף טפי ממתפלל מעומד משמע דתפילת י"ח יכול להתפלל מהלך ואינו צריך לכוין ברוחות כדפירש לעיל ולא דמי להביננו דהתם קצרה היא: רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר וחכמים אומ' בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר (פי' בי'). ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר יחיד פטור אין הלכה כרבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה ולכך מצלינן מוסף בין ביחיד בין בציבור כי רוב גאונים מורים כן.
<h2>דף ל:</h2>
כמה ישהה אדם בין תפילה לתפילה פיר' אדם שטעה בתפילתו או בין תפילת שחרית למוסף כדי שתתחונן דעתו עליו מפרש בירושלמי כדי הילוך ד' אמות: טעה ולא הזכיר ראש חודש שחרית אין מחזירין מפני שיכול להזכיר במוסף הני מילי בציבור מפני טורח ציבור אבל ביחיד אם טעה מחזירין: טעה ולא הזכיר ראש חדש ערבית אין מחזירין לפי שאין מקדשין החודש בלילה מכאן משמע דאין לבטל תפילת ערבית בחינם מדצריך להאי טעמא דאין מקדשין בלילה. ואין מחזירין בין בלילה ראשונה בין בשנייה. ור"י היה אומר כל מקום שאין מחזירין כגון הכא ובעל הנסים אם סיים אותה ברכה לא יחזור ואפילו לא התחיל ברכה של אחריה. ורבינו תם פסק כל זמן שלא עקר רגליו יכול לחזור אם ירצה. ורבינו אבי"ה פסק אם לא התחיל ברכה של אחריה ואמר יעלה ויבא ותחזינה ויסיים ולא יתחיל רצה (עיין בתוספות סוף פרק זה דף ל':).
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וגילו ברעדה. אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה כי הא דרבי זירא וכו'.
<h2>דף לא.</h2>
רבנן עבדי כברייתא אין להתפלל לא מתוך שחוק וקלות ראש אלא מתוך דבר הלכה. וכן לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. פר"י הכי קיימא לן ולהכי אומר זמירות ואשרי קודם תפילה: פרק מצות חליצה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולא למעלה ויראה כאילו שכינה כנגדו: רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחר' מפני כריעות והשתחוואות. והא דאמרינן (לד.) אם בא לשחות בסוף כל ברכה אין מניחין. הכא מיירי באמצע ברכות או בתחנונים אחר שמנה עשרה: שואל אדם צרכיו בשומע תפילה ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר כגון אם יש לו חולה אומר בברכת רפאינו. ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. ואם בא לומר אחר תפילתו כסדר יום הכיפורים אומר והיינו דווקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים אפילו בג' ראשונות שרי: (לב.) דרש רבי שמלאי יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל: בפרק כל כתבי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. ופריך והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף ומשני כי קאמרינן בפסוקי זמרה ומאי ניהו מתהילה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה: אמר רב המנונא כמה הילכתא איכא למישמע מקראי דחנה מדברת על לבה מכאן למתפלל שיכוין את לבו. שפתיה נעות מכאן שיחתוך בשפתיו. קולה לא ישמע שתהא תפילתו בלחש: עד מתי תשתכרין. הרואה דבר שאינו הגון בחבירו צריך להודיעו: (לא:) שיכור אסור להתפלל ירושלמי שיכור מהו שיברך. אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם פירש שכור ואדום. לא אדוני מכאן לחושד אותו בדבר ואין בו צריך להודיעו: לכי לשלום. חושד את חבירו בדבר ואין בו צריך לפייסו ולברכו.
<h2>דף לא:</h2>
הנצבת עמכה בזה. מכאן שאסור לישב בד' אמו' של תפילה פר"י בין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות ופירשו בתשובת הגאונים דווקא יושב בטל אבל היושב בתפילה או בקריאת שמע אפילו יושב שפיר דמי: ועמכה בה' משמע שהייתה מתפללת באמה חמישית.
<h2>דף לב:</h2>
ארבעה צריכין חזוק ואילו הן תורה וכו'. הלכך אומר החזן חזק כשמסיים החומש: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כי צריך לשהות שעה אחת קודם תפילה שנאמר אשרי יושבי. ולהכי נהגינן לאומרו. וישהא שעה אחת אחר תפילה: המתפלל אפילו המלך שואל בשלומו אל יפסיק ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק לא שנו אלא נחש אבל עקרב או שור נוגח פוסק בירושלמי ראה נחש מרתיח ובא כנגדו פוסק. ולא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק.
<h2>דף לג.</h2>
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין בברכ' השנים והבדלה בחונן הדעת וכן הלכה: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס טעה בזה ובזה חוזר לראש, ויום טוב שחל להיות אחר השבת תיקנו מרגניתא בבבל ותודיענו והסימן ד"ל ת"ו ר"ב. אחר ותורישנו יאמר ותבדילנו ה' אלקינו בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת וכו'.
<h2>דף לג:</h2>
האומרים יברכוך טובים על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל הטוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו: ההוא דנחת קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגיבור והנורא החזק והאמיץ וכו'. אמר סיימתינהו לשבחיה דמרך השתא הני ג' קמייתא אילמלא אמרינהו משה רבינו באורייתא ותקנינהו אנשי כנסת הגדולה לא הוה אמרינן להו וכו': פר"י דווקא בתפילה מיירי שאין להוסיף אבל בתחנונים שבינו לבין עצמו שרי: האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי והני מילי כדאמר מילתא מילתא ושני אבל אומר פסוק פסוק וכופלו הרי זה מגונה אבל לא משתקינן ליה וגירסת הקונטריס הוא איפכא אמר פסוק וכפליה משתקין אותו: ואותם האומרים ביום הכיפורים אחר תפילת נעילה שמע ישראל פעמים או שלש ואומ' שאין לחוש רק בעונת קרית שמע לא יפה עושים. אך מה שאומרים ה' הוא האלקים ז' פעמים כנגד ז' רקיעים אין לחוש דהא בפסוק נמי אומר שני פעמים דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקי' ה' הוא האלקים.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן העובר לפני התיבה פעם ראשון כשמבקשים אותו יסרב. שנייה מהבהב. שלישית פושט רגליו ויורד אם אינו מסרב כלל דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שקדחתו מלח: גי' אם יש לו קול נעים חייב להתפלל משום כבד את השם מהוניך: העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהיה סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה זה בירושלמי אישתתק באופניא זה שעבר תחתיו יתחיל לאל ברוך כיון דענו קדושה כתחילת ברכ' דמי: העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם מובטח לו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילה פירש שיכול לכוין רשאי. פר"י דווקא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי עניית אמן: ורבינו תם מוחה שלא לקרות הכהנים לדוכן. וגם יש גדולים המוחין בשליח ציבור מלהקרות להם כל דבור ודבור וכתב הר"ר יהודה דבהדיה במדרש מתיר לשליח ציבור. וכן יש שרוצים לומר אפילו לפירוש רבינו תם לא חשיב הפסקה דדווקא בימיהם שלא הורגלו לומר אלקינו ואלקי [וכו'] ברכינו וכו'. אבל עכשיו שהורגלו לומר אלקינו ואלקי אבותינו וכו', אין זה הפסק דלא גרע מעניית אמן דהכא עיין פרק ג' דמגילה ובסוטה פרק אילו נאמרין: אמר רב הונא טעה בג' ראשונות חוזר לראש. באמצעיות חוזר לאתה חונן. באחרונות חוזר לעבוד' ורב אסי אומר אמצעיות אין להם סדר. הלכה כרב אסי פיר' בקונטרי' דאם דילג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה אומר במקום שנזכר ואומר אחריה הברכה שתופס בה ואין נראה לרב אלפס ורבינו שמואל ור"י מההיא דאמר במגילה ואומר נמי לעיל (כח:) שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות וכו' אלא פירוש אין להם סדר שלא יתחיל לאתה חונן אלא יתחיל מאותה שדילג בה ומשם ואילך בסדר ואם כן אם טעה אדם בברכה אמצעית או שלא אמר המלך המשפט יחזור לאותה ברכה ומשם ואילך כסדר, ואם טעה שליח ציבור בענינו עיין פרק ג' דמגילה ופירשו בתוספות דתענית, והיכא דטעה בג' ראשונות או בג' אחרונות בג' ראשונות חוזר לראש, בג' אחרונות חוזר לעבודה. לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות עיין לעיל צרכי רבים שרי: תנו רבנן אילו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחילה וסוף בהודאה תחילה וסוף ואם בא לשחות לסוף כל ברכה וברכה או בתחיל' כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה.
<h2>דף לד:</h2>
כהן גדול תחילת כל ברכה וברכה: הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה: שלש פסיעות עיין פרק (מי שהוציאוהו) [הוציאו לו]. וכיון שפסע ג' פסיעות איבעי ליה למיקם עד דפתח שליח ציבור. ואית דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדושה: נותן שלום לימינו כתב רבינו אבי"ה שאין לומר שלום בשמאלי שלום בימיני אך כשאומ' עושה שלום במרומיו ישתחוה לשמאלו וכשאומר יעשה שלום ישתחוה לימינו וכשאומר על כל ישראל ישתחוה לפניו: המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח ציבור סימן רע לשולחיו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אמר זה חי זה מת אם שגורה תפילתו בפיו יודע שהוא מקובל: המתפלל וטעה חד אמר בהודאה וחד אמר באבות איכא דמתני אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולו ואם אינו יכול יכוין את לבו באחת מהן חד אומר באבות וחד אומר בהודאה. אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין פתיחין ליה אמר רב כהנא חציף עלי האי מאן דמצלי בהדי בקתא פירש בקעה גלויה שיש עוברים ושבים: אמר רב ששת חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי כסוי פשע ודווקא בעביר' שבין אדם למקום דאי מפרש אינו מתבייש ואמר לעיל (יב:) המתבייש מוחלין לו. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצליח. כדאיתא ביומא.
<h2>דף לה.</h2>
כיצד מברכין על פירות האילן אומר בורא פרי העץ. חוץ מן היין אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת אומר המוציא לחם מן הארץ. תנו רבנן קודש הלולים אלמא שטעון ברכה לפניו ולאחריו. אחליה והדר אכליה. פר"י וקיימא לן רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ודווקא בכרם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כתיב לי' הארץ ומלואה קודם ברכה. וכתיב והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. (ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וכו'. לא ימוש ספר תורה מפיך הנהג בהן דרך ארץ דברי רבי שמעון בן אלעזר רבי ישמעאל אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. הרבה עשו כרבי שמעון בן אלעזר ועלתה בידם כרבי ישמעאל ולא עלתה בידם.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תיתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי דלא תיטרדו כולי שתא. שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ דווקא היכא דחשש בגרונו ושתי ליה על ידי אניגרון לרפואה דהוה ליה שמן עיקר דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן בשבת דמיחזי כרפואה אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע. אבל היכא דאכיל ליה על ידי פת הוה ליה פת עיקר ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפיל' מברך על העיקר ופטר את הטפילה. ואי שתי ליה משתי אוזוקי מזיק ולא מברך.
<h2>דף לו.</h2>
קימחא דחיטי רב יהודה אומר בורא פרי האדמה. רב נחמן אומר שהכל ומסתברא כרב נחמן. קרא חייא וקימחא דשערי שמואל אומר מברכינן שהכל והילכתא כשמואל. דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא פר"י אותם לולבי גפנים וקליפין חיצונה של שקדים ואוכלין אותם כשהן רכים ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי לאוכלם רכים הילכך מברך עליהם שהכל אבל צנון אף על גב דסופו להקשות כיון דנטעו אינשי אדעתא דפוגלא מברך בורא פרי האדמה.
<h2>דף לו:</h2>
צלף של ערלה זורק אביונות ואוכל קפריסין הכי הילכתא ומברכין בורא פרי האדמה. קליפות אגוזים וגרעינים חייבין בערלה פר"י כל גרעינין חשובין כפרי ומברכין בורא פרי העץ, הן דגודניות הן דאפרסקין ודתפוחין. אין קוצצין אילנות בשביעית פר"י דלא טעין קבא או דעצים מעולין עתה ביוקר משום הכי לא עבר בל תשחית אי לא הוי שביעית. המלתא מבי הינדואי מברכין בורא פרי האדמה פירש לטיות ריא"ן. פלפלי זנגבילא רטיבתא וכו' פרי האדמה, יבישתא ולא כלום ואם חתך בסכין של כותים יש גאונים האוסרין דהוי כחלתית פרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט א'] ואם יש להם סכינים מיוחדים שרי אגוז מושקט וצוקר מברכין בורא פרי העץ. עץ קנמון וכן נגלי"ן בהלכות ברכות הרמז"ל בורא פרי האדמה, אכן יש גאונים דאומרים דהוי נמי זנגבילא יבישתא. חביץ קידרא דאית ביה דובשא ודייסא, רב יהודה אומר שהכל, רב כהנא אומר בורא מיני מזונות, אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מה' מינים מברכין בורא מיני מזונות וכן הילכתא וכן קלייכתי"ר שעושין ממים וקמח עבה, אבל כשנותנין קמח לתוך פולין או עדשים שעושין לדבוקי בעלמא אין מברכין מיני מזונות וכן זופ"א שהוא דק מאד.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה. פר"י דברכה של אחריו יש להסתפק שאין לברך עליו על המחיה ועל הכלכלה דלא אשכחן ברכה של אחריו למחיה אלא היכא דמברך לפניו בורא מיני מזונות. ורבינו תם כתב שצריך לברך על האדמה ועל פרי האדמה. ושוב חזר בו דלא מצינו ברכה זו וטוב להחמיר שלא לאכול קליות או חטין שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתו ובירושלמי נמי משמ' שהאמוראים היו מסופקין דקאמר כגון דין לא אכל רבי ירמיה סולת מימיו. מיהו הירושלמי מיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואם נתמעכו יפה הוו ליה דייסא ויכולין לאוכלו בלא סעודה: טחנו אפאו ובישלו בזמן שהפרוסות קיימות פי' שהלחם אינו שרוי במים בלבד שאם יטול הפרוסה לא ישבר בתחילה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות. אין הפרוסות קיימות בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג': הכוסס את האורז מתחילה מברך בורא פרי האדמה אמר רבי יוחנן טחנו אפאו ובישלו אף על פי שהפרוסה קיימת בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. וחסרונם פי' כמו לחם ומים שאי איפשר בלא הם על כל מה שברא להחיות בו נפש כל חי פירש שהם לתענוג ברוך אתה ה' חי העולמים: והני מילי בדאיתא לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות מברך שהכל. ופת דוחן בתחילה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. (ע"ב) וריהטא דמפשי ביה מיחא ודלא מפשי ביה מיחא מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג': מעשה ברבי גמליאל וזקנים הביאו לפניהם כותבות נתן רבי גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך ובירך ברכה אחת מעין ג', פר"י לעצמו בירך וכן רבי גמליאל וזקנים ברכו דקיימא לן אין מזמנין על הפירות.
<h2>דף לז:</h2>
אמר רב יוסף האי חביצא אי יש בו פירורין כזית מברך עליה המוציא וג' ברכות ואי ליכא כזית מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג': חביצא פי' הקונטריס כגון שלקוק והקשה ר"י ההיא דליקט מכולם דמייתי לא מיירי בנתבשלו אלא פירש חביצא שמדובקין יחד על ידי מרק או חלב ולא נתבשלו. היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו פירש הקונטריס מיירי בבעל הבית ור"י פירש מיירי בכהן שלא עבד מעולם. אי נמי אפילו עבד כיון דמשמרות קבועות הן ומשמרתו אינו כי אם פעם אחת או ב' פעמים בשנה מברך שהחיינו.
רב ששת אומר אפילו פירורין שאין בו כזית מברך המוציא. אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא וכן הלכה כרבא ואפילו ליכא כזית. והא דבירושלמי משמע דפרוסה בכזית היינו משום דאז דרך להיות תוריתא דנהמ' אבל פעמים אפילו פחות מכזית איכא תוריתא דנהמ' לפירוש הקונטריס אפילו נתבשלו ולפי' התוס' דווקא בלא נתבשלו ופי' תוריתא דנהמ' כשנותנין פירורין במים מתלבנים המים מחמת הפירורין. וכן היה רגיל רבינו דוד לתת פירורי פת במים בלילה לאוכלן בבקר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון כדי שיהא ראשו חזק ויוכל להגיד לבחורים. טרוקנין חייב בחלה והיינו קובא דארעא: אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמר מירתח גביל איכא דאמר נהמא דהינדקא ואיכא דאמר לחם העשוי לכותח דפטור מן החלה: פרטי"ולש קרעפלי"ן פנקוכי"ן וורימול"ש עיין פרק כל שעה. ואי קבע סעודתא עלייהו מברך המוציא וג' ברכות.
<h2>דף לח.</h2>
מר זוטרא קבע סעודתיה עלייהו ובירך המוציא וג' ברכות והוא הדין נילי"ש ואובלוט"ש וטוב לחזר אחר לחם גמור. על הירקות אומרים בורא פרי האדמה ומיירי שנשתנו לטיבותא על האור דומיא דפת: וכרתי שנתבשלו מברך שהכל וקודם שנתבשלו בורא פרי האדמה. פר"י תומי וכרתי שנתבשלו בבשר ובמלח אינם מתקלקלין. ותפוחים מבושלין אפילו בלא בשר ומלח אין הבישול מקלקל וכן מיני קטניות ולפתות שטובי' חיין ומבושלין מברך בור' פרי האדמה בכל עניין ויין מבושל בורא פרי הגפן. וקרא וסילתא וכרובא וערמונים וחבושין שאין ראויין לאכול חיין מברך שהכל מבושלין בורא פרי העץ: קשטיו"ט לונברט שטובים לאוכלם גם חיין מברך לעולם בורא פרי העץ. ורב אלפס פליג בתומי וכרתי וכיוצא בהם דמשתנים לגריעותא מברך בורא פרי האדמה ואגוז מטוגן בדבש בורא פרי העץ דאגוז עיקר.
שתיתא רב אומר שהכל ושמואל אומר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה.
<h2>דף לח:</h2>
והילכתא המוציא לחם מן הארץ אף על גב דבמוציא כולי עלמא לא פליגי בירושלמי מפרש טעמא שלא לערב האותיות אף על גב דלחם מן הוי עירוב שני התם דלישנא דקר' הוה מצמיח חציר לבהמ' ועשב לעבודת האדם להוציא לח' מן הארץ. נוהגין לפרוס בשתי ידים י' אצבעות כנגד י' תיבות שבפסוק.
רבי יוחנן אכיל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף. אבל היכא דליכא כזית לא בעי ברכה לאחריו, אבל ברכה לפניו צריך, וכן יין אבל במים מסופק ליה אם יבר' בורא נפשו' לאחריו בלא שיעור. מיהו נראה דאין מברך לאחריו בורא נפשות אלא כשיעור שמברך מעין ג' על דבר חשוב וכן פסק בספר רוקח בהילכות הפסח. ועל היין מסופק ר"י אם יש לברך מעין ג' כששתה כזית או דווקא כביצה על כן צריך ליזהר לשתות פחות מכזית או יותר מכביצה. ובירושלמי מפרש דבבריה לא בעינן שיעור דקאמר אכל פרידה של ענב מברך עליו תחילה וסוף ולכאורה תלמוד שלנו חולק והלכה כתלמוד שלנו. ומיהו יש גאונים מיישבין דהכא מיירי שהסיר הגרעין ובירושלמי מיירי שהיה שלם והוי ברייה.
<h2>דף לט.</h2>
ירושלמי האי מאן דמברך אתורמוסא דבידיה ונפל מיניה מברך ברוך שם כבוד מלכותו ומברך שנית אתורמס אחרת וכן עושין כשמברכין כל ברכה לבטלה אומר ברוך שם כבוד וכו' ופריך מה בין זה לאמת המים שמברך ושותה מים הבאים אחריהם ומשני התם כיון דעתיה וכו'. האי תבשילא דסילקא ודליפתא בורא פרי האדמה והאי דשדי ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא דעבד. מיא דליפתא [כליפתא] דסילקי כסילקין ודווקא ירקות מברך בורא פרי האדמה, אבל מי פירות כגון מי תותים ומי תפוחים שעומדים לשתייה מברך לפניהם שהכל נהיה בדברו ולאחריהם בורא נפשות רבות וכן בשכר אחד של שעורים ואחד של תמרים כדאמר בסוף פירקין ובפרק המוכר פירות. הביאו לפניו כרוב ודורמסקין פר"י מין כרוב, נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך פר"י ברכה לפניו דאי בשל אחריו אין מזמנין על הפירות ומיירי בהסיבה ובלא סעודת פת ואנו אין לנו שום הסיבה רק על הפת ולכך צריך לברך כל אחד ואחד בעצמו הן בפירות הן ביין אם לא בהסיבת פת עיין פרק ערבי פסחים: (לח:) מהדר תלמודא בכל תלתין יומין פר"י לאו דווקא כל התלמוד אלא מה שלמד בשלשים יום: לעיל מר סבר חביב עדיף כן פר"י אם יש לו שני מיני פירות לפניו שברכותיהן שוות חביב עדיף לברך עליו ובורא פרי העץ עדיף משהכל. ז' מינים עדיפי משאר פירות: פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע והילכתא כרבא. פר"י יש נוהגין לברך קודם שיחתוך ברכה לאכילה מיהו בשבת נכון לעשות כן כדי שתהא לחם משנה.
<h2>דף לט:</h2>
הביאו לפניו פתיתין ושלימה אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה ורבי יוחנן אומר שלימה מצוה מן המובחר. פירש הקונטרי' לרב הונא אם הפתיתין גדולה צריך לברך על הפתיתין ורבינו תם פירש דמיירי בפתיתין גדולים ושלמין קטנים לרב הונא מברך על איזה שירצה ולרבי יוחנן שלימה מן המובחר והילכתא כרבי יוחנן. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים דחטים עדיפי משום דאקדמא קרא, אבל פתיתא ושלימה מין אחד אפילו יהיו הפתיתין פת נקייה והשלמה פת קיבר מברך על השלמה וכן מפרש בירושלמי של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית אומר על הגלוסקאות. פרוסה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית. טמאה וטהורה מברך על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה שירצה אם אינו נזהר מפת של כותים ויש שאומרים אפילו נזהר. ורבינו שמשון היה רגיל לסלק הפת לבנה של כותים מן השולחן. שני שלימות ממין אחד והאחד לבן מברך על הלבן. אמר רב נחמן בר יצחק ירא שמים יוצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פירש הקונטריס בוצע משניהם אי נמי בוצע מן השלמה ונראה כבוצע משניהם. אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה תוך שלמה ובוצע. דין הבציעה עיין פרק ערבי פסחים: אמר רבי אבא בשבת חייב לבצוע על ב' ככרות. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא: רב אמי ורב אסי כי הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא בשבת מברך עליו המוציא הואיל ונתעבדה בה מצוה חדא ליעביד בה מצוה אחרינא.
<h2>דף מ.</h2>
טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך. רב ששת אומר אפילו גביל אינו צריך לברך דאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך וגו' משמע דברים הצריכים לסעודה לא הוי היסח הדעת וכן הלכה. ופר"י אם סח בין ברכת המוציא לאכילה או בין קידוש לשתייה צריך לברך פעם אחרת. והכי נמי אמרינן גבי תפילין סח בין תפילין לתפילין, וכן אם סח בין ברכה לשחיטה עיין פרק כיסוי הדם: אמר רבה בר שמואל אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד: איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא בצעה לאלתר אמר לית דין צריך בשש, לכן נהגו עתה להקל בזה דסתם לחמים שלנו חשובים כמו לית דין צריך בשש. מיהו רבינו מנחם מיונ"י היה רגיל להביא מלח על השולחן דאיתא במדרש כשיושבין על השולחן בלא מצות השטן מקטרג וכשיש מלח ברית מלח מגין: בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בפ"ה לא יצא ועל כולם אם אומר שהכל יצא: (מ:) ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ועל החומץ ועל הגובאי ועל הנובילות אומרים שהכל נהיה בדברו. רבי יהודה אמר כל שהוא מין קללה אין מברך עליו: כל היכא דשקיל פירא ואזיל לגווזא והדר מפיק קרי עץ מכאן דתותים שקורין כרוברי"ן וערפרי"ן צריך לברך בורא פרי העץ שכן דרך הענף להתקיים הרבה וכי שקיל פירא בשנה זו הדר אתי בשנה אחרת באותו ענף עצמו. מיהו הר"ר מנוח הביא ראייה מירושלמי דמסכת כלאים לברך בורא פרי האדמה ונהגו העם כתלמוד שלנו: לעיל אין מי רגלים כלים אלא בישיבה ובעפר תיחוח ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין במקום נמוך: אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך תשתה מים ואין אתה ניזוק ואם לא עשה כן ביום ידאג מריח הפה ובלילה מפני האסכרא: הרגיל בעדשים אחד לשלשים יום מונע אסכרא מתוך ביתו אבל כולי יומא לא משום דקשה לריח הפה. הרגיל בחרדל אחד לשלשים יום מונע חלאים מתוך ביתו אבל כולי יומא לא דקשי לחולשא דליבא: הרגיל בדגים קטנים אינו בא לחולי מיעיים: (מ:) על כולם אי אמר שהכל נהיה בדברו יצא רבי יוחנן אומר אפילו פת ויין והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת שם אינה ברכה ורבי יוחנן אומר הזכרת השם ומלכות וכן פסקו רב אלפס ורב היי גאון ור"י. ואם דילג תיבת העולם צריך לחזור דמלך בלא העולם לא קרי מלכות. וברכה ראשונה של י"ח אלקי אברהם הוא מלכות שהמליכו על כל העולם וכן בברכה מעין שבע בערב שבת. תנו רבנן על בשר בהמה חיה עופות דגים על פת שעיפשה יין שהקרים ועל תבשיל שעבר צורתו חלב וגבינה ובצים על מלח וזומית כמהין ופטריות אומרים שהכל נהיה בדברו: היו לפניו מינים הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין ז' עליו הוא מברך, וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה. (מא.) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירש בקונטריס כגון זתים ותפוחים אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית דברי הכל מבר' על איזה שירצה כרבנן והא דאמר בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה הני מילי בחד מינא וטעה אבל בתרי מיני לא. ובה"ג פסק כאמוראי לקמן דאף כשאין ברכותיהן שוות, ברכת בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה. בורא פרי האדמה קודם לשהכל נהיה בדברו ואם שניהן מין ז' פליגי והלכה כרבי יהודה ומין ז' עדיף ומקדים ואף אם האחד חביב ואף אם אין ברכותיהם שוות. ואם ב' המינים אינם ממין ז' חביב עדיף אם ברכותיהם שוות. ברכת בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה. בורא פרי האדמה קודם לשהכל נהיה בדברו. ואם שניהם מז' המינים הסמוך לארץ קוד' אפילו לארץ שני כגון תמרים דהיינו דבש קודם לרימונים ואפילו לתאנים המוקדמים בפסוק כי תמרים סמוכים לארץ שני יותר מתאנים ומרימונים לארץ ראשון אבל תמרים ושעורין או חטה וזיתים דשניהם שוין בסמיכות הארץ כל המוקדם בפסוק קודם כרב המנונא: שמעתי אם יש לפניו שעורין וכוסמין אף ע"ג דכוסמין מין חטין מברך על השעורין כיון דכתיב בהדיא בקרא. ובס"הק כתב דאמר בז' המיני' ברכה המבורר' קודמ' כגון יין לתמרים או מעשה קדירה אפילו של שעורין קודמת לזתים. ואם שניהם מבוררין כגון יין ומעשה קדירה דחיטין או שעורין מעשה קדירה קודמת כיון דמוקדמת בפסוק. ואם ברכותיהם שוות לפניהן ולא לאחריהן כגון תפוחים ותאנים לאחריהן נמי נראה שיפטר בברכה אחת מעין ג' שהרי בכלל תנובת השדה הן, וכן אם אכלו עם יין, אבל אם אכלו עם משקה קדרה שאינו אומר על תנובת השדה או שתה מים עם יין לכאור' יברך תחילה בורא נפשות רבות ואחרי כן ברכה אחת מעין ג' הכל לשון סה"ק.
<h2>דף מא:</h2>
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונה ברכה לפניהן ולא לאחריהן. כגון שבאין למתק ולא ללפת הפת. דאי בא ללפת הוה ליה פת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפל כפרי. רב ששת אמר טעונים ברכה לפניהן ולאחריהן שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין פירש הקונטריס כגון אובלט"ש ומתובל בתבלין הרבה ואוכלין מעט לאחר סעודה: ולר"י נראה אם כן היה צריך לברך לאחריו אלא מיירי תוך הסעודה ופסק ה"ג דקיימא לן כרב הונא: תני רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה מיירי אפילו שלא בסעודה וכגון ששניהם לפניו בשעת ברכת היין דלא הוי נמלך דאי בסעודה תיפוק ליה דפת פוטר המשקה דאפילו יין הוה פוטר אי לאו דקבע ברכה לעצמו. ופסקו התוספות פרק כל הבשר דלית הילכתא כרבי חייא דפת פוטר כל מיני מאכל כדפסיק רב פפא בסמוך וגם מיין פוטר כל מיני משקה לית הילכתא: אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם פירש הקונטריס דברים הבאים ללפת בו את הפת ואין נראה לר"י אלא דברים שדרכו ללפת בו את הפת ואפילו אם אוכלו בלא פת כגון בשר וירק ודגים ודייסא ורומזיל"ש. מיהו בשערים דרבינו שמואל בן חפני פסק כרש"י בדייסא ורומזיל"ש דטעונין ברכה לפניהם בורא מיני מזונות כיון דדרכו לאוכלו בלא פת כדאמרינן הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא וכן פירש רבינו אבי"ה ואם פירש בפירוש אני רוצה ללפת בו את הפת אינו מברך וכן נכון לעשות לאפוקי נפשין מפלוגתא בדייסא ורומזיל"ש. שבא שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה טעונין ברכה פירש הקונטריס כגון דייסא ותרדין וכרוב. ואין נראה לר"י אלא כגון תפוחים תאנים וענבים שאין דרכן ללפת בו את הפת טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. והיכא דאכל פת ופירות והן עיקר סעודתו, משמע בירושלמי דאין לברך עליהם דאמר אינון עיקר מגיסתיי. והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשטיד"א של תפוחים טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן כיון דאין הפירות עיקר סעודתו. לאחר סעודה פירש הקונטריס פירות האילן הרגילין לבא אחר סעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אפילו הביאו תוך הסעודה פירש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת. ואין נראה לר"י. פר"י אין דין שלישי זה נוהג בינינו דאין אנו מושכין ידינו מן הפת אלא לאחר ברכת המזון ואין אנו מברכין על שום דבר לפניו ולאחריו קודם ברכת המזון: אי הכי יין נמי נפטריה פת. פר"י אין לפרש כגון ששרה בהן פת דאי הכי נמי פת פוטר כדאמרינן במתניתא דמברך על העיקר ופוטר הטפל אלא מיירי ביין תוך הסעודה. ומכאן משמע דמים ושכר אין מברכין עליהן תוך הסעודה דחשיבי באין מחמת הסעודה. ובמחזור ויטר"י כתב דמברכין על המים בתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנימלך הוא. וה"ג ורבינו יואל פסקו דמברך על מים בתוך סעודה פעם ראשונה, ומביאין ראייה מפר' ערבי פסחים דאמרינן אטו אמיא ואשיכרא לא מברכינן שהכל ולא משני תוך הסעודה. וראיתי רבותיי כשקבעו סעודתן על השכר בירכו קודם הסעודה או אמרו בתוך הסעודה לנכרי הבא ולא אכל, לברך: שאני יין הואיל וקובע ברכה לעצמו פירוש מברכין עליו קידוש והבדלה ואף כי אינו שותה לצורך שתייה.
<h2>דף מב.</h2>
לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא ודווקא דקבע סעודתיה עילויה. פר"י היינו נילוש והיכא דלא קבע סעודתו עילויה מברך בורא מיני מזונות ואפילו בתוך הסעודה: תשב"ץ הפנים רוצה לומר שצריך להוציא מעט פירות מן המלייאת ולברך עליו ויכול לברך ברכת המוציא על מולייאות של בשר ושל גבינה ושל דגים או של כל דבר רק שלא יהא של פירות ומהר"ף אומר שאין צריך לברך על פירות שבמולייאות ואפילו בירך עליה ברכ' המוציא כי הקמח עיקר.
ע"כ אנן אתכא דריש גלותא סמכינן ואפילו סילק השולחן מותר לאכול וכל שכן אם אמר אחד שאינו בעל הבית הב לן ונבריך מותר לאכול כיון שבעל הבית אינו חפץ עמהן שיברכו, ובליל פסח אם שכח אפיקומן עיין פרק ערבי פסחים.
בירך על היין שלפני המזון פטר יין שלאחר המזון פי' יין ששותין אחר שמשכו ידיהם מן המזון ולעולם קודם ברכת המזון דלאחר ברכת המזון ודאי צריך לברך שנית לא שנו אלא בשבתות ויום טוב הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנ' יין שלפני המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון פר"י לאו דווק' שבתות וימים טובים אלא הוא הדין בימות החול אם קבע סעודתו על היין דפוטר יין שלאחר המזון. ואם איין שלפני סעודה בירך פוטר יין שבתוך הסעודה וכן יין של קידו' או אם הבדיל על שולחנו קודם סעודה פוטר יין שבתוך הסעודה דלשתות עדיף מלשרות עיין פרק ערבי פסחים: יין בתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון פירש ר"י דהכי קיימא לן ומיהו אין דין זה נוהג בינינו שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון: בירך על הפרפרת לפני המזון פטר את הפרפרת לאחר המזון. בירך על הפת פטר את הפרפרת פירש רבינו חננאל כגון פת צנומה בקערה דלית ביה תוריתא דנהמא מברכין עליה בורא מיני מזונות וכיוצא בו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת: היו יושבין כל אחד מברך לעצמו. הסיבו אחד מברך לכולם. פירש ר"י דמשמע בגמרא דקאי אברכתא דמזון. ובפלוגתא דפת צריך הסיבה דרב ורבי יוחנן משמע דקאי נמי אברכת המוציא ועתה נהגו בברכת המוציא אחד מברך ופוטר חבירו גם בישבו. וצריך לומר דישבו דידן כהסיבת דידהו ומיהו אין לנו דין הסיב' ליין דאף בהסיבו כל אחד מברך לעצמו עיין פרק ערבי פסחים. והיכא דקאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלוני כהסיבה דמיא.
<h2>דף מג.</h2>
ואם בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי. מיהו פירש ר"י כשהוא אומר סבריי מוריי והם מניחים מלאכול אחד פוטר חבירו ואין נראה לרבינו אלחנן. מיהו נהגו כר"י: ברכת הטוב והמטיב כיון דאינו ביחיד כדאמרינן הטוב לדידיה והמטיב לאחריני אחד מברך לכולם. וכן נהגו. ויש גאונים חולקים עיין בספר מצות קטן. ואם תאמר בהבדלה איך פוטר אחד חבירו בעמידה ויש לומר כיון שקובעין עצמם לצאת ידי הבדלה קובעים נמי לבורא פרי הגפן. אמר רב לא שנו אלא פת אבל יין לא בעי הסיבה. ורבי יוחנן אומר אפילו יין בעי הסיבה. איכא דאמרי וכו' וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר [יין] נמי בעי הסיבה. ופסק רבינו משה מיימון במה דברים אמורים בפת ויין אבל שאר אוכלין ומשקין אינו צריך הסיבה אלא אם בירך וענו כולם אמן יצאו.
הוא אומר על המוגמר מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו באחרונה תחילה הוא מזומן לברכה: מברך על המוגמר משתעלה תימרתו בורא עצי בשמים, חוץ ממוס"קא דמין חיה הוא מברך בורא מיני בשמים. מישחא אפרסמונא מברך בורא שמן ערב וכשרתא ומישחא כבישא ומישחא טחינא מברך בורא עצי בשמים. (מג:) וסימלק וחילפי דימא מברך עליו בורא עצי בשמים. דדברא כו' בורא עשבי בשמים. קנה וקנמון ונגלי"ן וכיוצא בהם מברך עצי בשמי'. על הריח ועל ריח אגוז מוש"קוט ברוך שנתן ריח טוב בפירות וכן המריח אתרוג וחבושא ודווקא כשמריח בהן אבל אם בא לאכול אתרוג או חבוש אינו מברך על הריח כי אם ברכת אכילה. והמריח באתרוג של מצוה, כתב רבינו אבי"ה דיש לברך אשר נתן ריח טוב בפירות ורבינו שמחה כתב דאין לברך עליו דלאו לריח עביד: האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזא אילני דמלבלבי אמר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנו' טובות כדי להתנאות בהן בני אדם. והוא הדין אם לא ראה אותם עד שכבר גדלו הפירות צריך לברך: מניין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה דבר שהנשמה נהנית הימנה ואין נכנס לגוף. הביאו לפניהם שמן והדס רבא אמר הלכה כבית הילל ומברך על ההדס ופוטר את השני.
<h2>דף מג:</h2>
הביאו לפניו יין ושמן בית הילל אומרים נוטל את היין בימינו ומברך עליו וחוזר על השמן משמע שכל דבר של ברכה ראוי שיאחוז בימינו וכן הבדלה אוחז את היין בימין ומברך בורא פרי הגפן ושוב נוטל את ההדס בימין ואת היין בשמאל ומברך על ההדס. ושוב מחזיר את היין לימינו ומבדיל.
תנו רבנן ששה דברי' גנאי לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור פירוש גנאי לישראל שמבשם את עצמו שיתאוו לו ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה אעברה ליה. ולא יצא יחידי בלילה משום חשדא, ולא אמרן אלא דלא קביעא ליה עידנא אבל קביעא ליה עידנא מידע ידעי דלעידניה אזיל. ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתא (פירוש על גב הרגל) ובימות החמה. אבל בגילדא (פירוש של עקב) ובימות הגשמים לית לן בה. ואל יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו שאין הכל בקיאין בקרובותיו: ואל ישב בחבורת של עמי הארץ דילמא משיך בתרייהו ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ולא יהלך בקומה זקופה. ויש מפרשים לא יפסיע פסיעה גסה דנוטלת ממאור עיניו. ומאי תקנתיה מהדר ליה בקידושא דבי שימשי יש מפרשים בטעימת הקידוש ויש אומרים שנותן יין בעיניו וזה צריך להיות לאחר השבת דאילו בשבת אסו' כדמוכח פרק שמונה שרצים.
<h2>דף מד.</h2>
הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. מי איכא מידי דמליח עיקר והפת טפל. אין באוכלי פירות גינוסר.
אכל תאנים וענבים מברך שלש ברכות. וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלקות והוא מזונו מברך ג' ברכות. אמר ר' יהושע בן לוי כל שהוא משבעת המיני' בתחילה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, מאי ניהו ברכ' אחת מעין שלש, דחמשת המינין מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה וכו'. וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה. דפירי על העץ ועל פרי העץ וכו'. דחמר' על הגפן ועל פרי הגפן. מיחתם מאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות. יש שחותמין על היין על הגפן ועל פרי הגפן. מיהו אין צריך שהרי אין אנו משנים ביין רק במקום שמברך על שאר פירות על העץ ועל פרי העץ אנו מברכין על היין על הגפן ועל פרי הגפן אבל בחתימ' שאין מזכירין העץ בשאר פירות רק על הארץ ועל הפירות ביין נמי ל"ש. פירש ר"ת היכא דאכל תאינים ומיני מזונות ושתי חמרא מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים דארץ מוציאה מחיה ופירות: וכתב הרמז"ל דווקא בהנך מינים דברכות והן שוות אבל בורא נפשות רבות לא יכלול עמהם דזה קרוי חתימה בשתים אלא כי היכי דיין פוטר שאר משקין מברכה שלפניהם כגון שהיו לפניו יין ושאר משקים דאז יין פוטר כל מיני משקין הכי נמי פטר מברכה שלאחריהן מקל וחומר ומה דברים הבאין תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שפת אינו פוטרתו מברכה שלפניה פוטרתו מברכה שלאחריה שאר משקים שיין פוטרת מברכה שלפניה אינו דין שיפטרם מברכה שלאחריה. אבל היכא דאין המשק' לפניו בשעה שמברכין על היין והוצרך לברך על המשק' לפניהם, גם יברך לאחריו עיין לעיל: ועל תנובת השדה. בספר רבינו אבי"ה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ותורת חיים ומזון ועל שהוצאת מארץ מצרים וכו'. ובספר רבינו משה מיימון כתוב שצריך להזכיר מעין המאורע בשבת ויום טוב וחול המועד: מיהו לא נהגו כן דדווקא בימיהם שהיו קובעים עצמם על היין ועל מיני מזונות אבל האידנא לא קבעי ואין צריך להזכיר מעין המאורע: רבי יוחנן אומר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא להו הא לן. מכאן הוכיח ר"י דבארץ ישראל אין לברך על הארץ ועל המזון כמו שאנו מברכין אלא יש לברך על הארץ ועל מזונותיה: (מד:) על הביצה ועל הקופר וירקא ומיא מברך תחילה שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות כן פסק ר"י כדמסיק כי מדכרנא עבידנא ככולהו: בתר דמסלקי תפילייהו מברכין פירש ר"י אנן לא עבדינן כוותיהו עיין פרק בתרא דעירובין ובסוכה.
<h2>דף מד:</h2>
טבא ביעתא מגולגלתא משיתא קסאסי סולתא. מארבע מבושלתא וכל שהו כביצה ביצה טובה הימנה לבד מבישרא: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעיים, כרישין איפכא מאי תקנתיה כו'. כל ירק מוריק בסעודה ראשונה שלאחר הקזת דם אסור לאכול ירק חי קודם ארבעה שעות. כל נפש משיב את הנפש אפילו דגים קטנים. כל הקרוב לנפש משיב את הנפש היכא דקרוב לבית השחיטה: תנו רבנן דג קטן מליח פעמים שהוא ממית כו'. ולא אמרן אלא דלא שתי שיכרא אבתריה אבל שתי שיכא אבתריה לית לן בה: השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו לצמאו לאפוקי היכא דחנקתיהו אומצא. פירש ר"י דווקא מים שאין הנאה לשותה כי אם לצמאו אבל שאר משקה שהגוף נהנה מהן אפילו חנקתיה אומצא בעי ברוכי. ויש רוצים לומר דהא דאמרינן במים היכא דחנקתיה אומצא אין לברך היינו דווקא לפניו אבל לאחריו בעי ברוכי. אבל רוב גאונים פסקו לא שנא לפניו לא שנא לאחריו: (מה.) אמר ליה רבא לאביי הילכתא מאי אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר פירוש שמברכין לפניו שהכל נהיה בדברו ולאחריו בורא נפשות רבות. ובירושלמי חותם ברוך אתה ה' חי העולמים.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן. אכל דמאי ומעשר שניטלה תרומתו תרומה ומעשר שני והקדש שנפדו ושמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליהן. אבל טבל ואכילה של איסור אין מזמנין: בערכין אמרינן הכל מזמנין כהנים לויים וישראלים עיין פרק בתרא דתענית. ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דכהן אוכל תרומה וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומה לא ליזמני קא משמע לן כיון דכהני מצי אכלי חולין מזמנין: מכאן ראיה לבני אדם המסובין ואחד נזהר מפת כותים והשאר אין נזהרין ואוכלין פת כותים או אחד מודר הנאה מן האחרים או אחד אוכל גבינה והאחרים אוכלים בשר מצו מזמנו כי אותן שאינן נזהרין ושאינן מודרין הנאה והאוכלים גבינה מצו אכלי עם אחרים. אבל כהן אוכל חלה ונזהר מפת כותים והאחרים אוכלין פת כותים או שלשתן מודרין הנאה זה מזה לא מזמני: עונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך והמתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא.
<h2>דף מה:</h2>
שלשה שאכלו ויצא אחד לשוק קורא לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו ליה ועני פירוש שהוא בקרוב ולא אמרן אלא בשלשה אכל בעשרה שמזכירין השם צריך לבא אצלם: אחד מפסיק לשנים. פסקו גדולים שאין צריך לברך ברכת המוציא שנית ושנים אין מפסיקין ואם ירצו יעשו. שלשה שאכלו ובירך האחד לעצמו צריך לישב עד שיברכו השנים ויזמנו עליו והוא אינו יוצא ידי זימון. ואם בירכו השלשה כל אחד לעצמו לא יזמנו דאין זימון למפרע.
שנים שאכלו מצוה לחלק פירש הקונטרס בין ברכת המזון בין ברכת המוציא ור"י פירש דווקא ברכת המזון אבל ברכת המוציא שהוא ברכת נהנין אחד מוציא חבירו ששניהם נהנין: במה דברים אמורים ששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ודווקא הסופר מכוין להוציא והבור מכוין לצאת. מכאן דנשים יוצאות אם אחד מברך בפניהם והם שומעים אף כי אין מבינות דומיא דבור ויש דוחין עיין ספר המצות קטן.
בא ומצאן כשהן מברכין ואמרי נברך אומר ברוך הוא ומבורך שמו. ואם היו עשרה אומר ברוך אלקינו ומבורך שמו. ואם מצאן עונין ברוך הוא אומר אמן: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור אבל לאחר בונה ירושלם דהוא סוף שלשה ברכות דאוריית' עונה. וה"ה בכל מקום דהוא בסוף ברכות כגון ישתבח או יהללוך והבוחר באהבה ולא נהגו אלא לאחר בונה ירושלים כרב אשי דעני בלחישה וכן פירש ר"י לענות בלחישה המברך ואף על גב דהשתא ליכא פועלים.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך את בעל הבית: עד היכן ברכת זימון רב נחמן אמר עד נברך. רב ששת אמר עד הזן פירש רב אלפס כגון שאחד מהם הוצרך לצאת או שכל אחד יודע רק ברכה אחת ופסק כרב נחמן. בקונטרס פירש עד היכן שלשה מברכין ולא שנים ור"י פירש דקאי אדלעיל אחד מפסיק ולא שנים וקאמר עד היכן ברכת המזון שיפסיק ואחרי כן יאכל המפסיק ופירש ר"י הלכה כרב ששת דהילכתא כוותיה באיסורי בכל מקום: כל הברכות פותחין בברוך וחותמין חוץ מברכה סמוכה לחברתה. ומהאי טעמא כל שמונה עשרה אינם פותחות וברכה אחרונה דקריאת שמע סמוכה לברכה שלפניה ופסוקי קריאת שמע אינם הפסק. וכן זמירות ישתבח לא הוי הפסק. אלקי נשמה לא הוי אלא הודאה בעלמא להכי אינה פותחת. אשר נתן וכו' כל אחת ברכה לבדה כדאמרינן לקמן פרק הרואה. יהי רצון פתיחתה המעביר שינה וחתימתה גומל חסדים טובים הכל עניין אחד ויש גורסין ויהי רצון. הערב נא פתיחתה לעסוק בדברי תורה. אתה הוא עד כו' אינה פותחת דהודאה בעלמא היא. ברכה שאחר קריא' תורה פותח' בברוך משום דמתחילה ניתקנ' אחר כל הקוראים והוי הפסק גדול מברכה שלפניה. ויהללוך דליל פסח אינה פותחת דסמוכה לברכה לקרות הלל דלאחר סעודה כדמשמע בירושלמי דמשני שתים הן, ומיהו יש מפרשים הא דקאמר בירושלמי והרי גאולה פי' אשר גאלנו אמאי חותמת והלא רק הודאה ותפילה אחת היא ומשני שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פירוש גאלנו כן יגיענו, ויש מפרשים דמיירי הירוש' באדם העושה סדר לאחרים ואין אוכל בנתים להכי מברך אבל אנו אין מברכין ולא נהגו כאותם מפרשי'. ופריך בירושלמי והרי קידוש סמוך לברכת בורא פרי הגפן ומשני אם הפסיק באמצע סעודה היה מקדש בלא ברכה בורא פרי הגפן הטוב והמטיב פותחת דאינה דאורייתא ואינה חותמת דהכל הודאה אחת עיין פרק ערבי פסחים: (ע"ב) מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא אמר הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט צדק ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעל האבלים האילו ומעל כל ישראל.
<h2>דף מו:</h2>
להיכן הוא חוזר ומפסיק רב זביד משמיה דאביי אמר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והילכתא למקום שפסק פירש הקונטרס יחיד שפסק אכילתו. ור"י פירש כשאמר המברך נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך הוא שאכלנו משלו להיכן חוזר המבר'. ויש מפרשים דקאי אדלעיל יצא אחד לשוק קורין לו ומזמנין עד היכן ברכת הזימון שצריך להיות אצלו אמר רב ששת עד ברכת הזן ואז יחזור לשוק, וקאמר השתא להיכן חוזר כשיברך וקאמר למקום שפסק ויתיישב הכל.
<h2>דף מז.</h2>
תנו רבנן אין מכבדין בידים מזוהמות ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה עיין פרק במה בהמה: שנים ממתינים זה לזה בקערה. שלשה אין ממתינים והבוצע פושט ידיו תחילה ואם בא לחלק כבוד לגדול ממנו הרשות בידו: ויבצע ממקום שנאפה הפת יפה כדאמרינן פרק חלק פירוש למטה וקצת למעלה עיין סמ"ק.
אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב העונין ואין המסובין רשאין לטעו' עד שיטעום המברך עיין פרק ערבי פסחים. אין עונין אמן חטופה. פירוש בחטף חטופה שמחסר קריאת הנון ובערוך פירש שחטף קודם שתכלה ברכה מפי המברך. קטופה שקטף אמן לשתי תיבות. אמן יתומה עיין פרק החליל: כל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה לכן יש לגעור באותם המאריכין אמן אחר ברכת כהנים ואחר קדיש, ויש להאריך בו קצת. בספר המיימוני השומע ברכה מתחילה ועד סוף ולא ענה אמן ומתכוין לצאת בה יצא ובלבד שיהיה המברך חייב באותה ברכה כמו השומע: מאכילין אכסנאי דמאי יש מפרשים אכסנאי ישראל דהוו להו כעניים ויש אומרים אכסנאי כותים: (מז:) איזהו עם הארץ אמר רב הונא הלכה כאחרים פירש ר"י עתה מזמנים על עם הארץ כרבי יוסי דמסכת חגיגה ומקבל מהן עדות: רב ושמואל יתבי בסעודה על רב שימי מסרהיב ואכיל אמר ליה מאי דעתיך לאיצטרופי אנן אכלינן אמר שמואל אי מייתו ארדליאה לאבא מי לא הוה אכיל אלמא כל היכא דאי מייתו מצו אכלי מצטרף. אבל אמרי הב לן וניבריך אי נטלו מים אחרונים לא יצטרף עמם. והילכתא גדול מברך אף על גב דאתא לבסוף אי אכל כדי שביעה. וגדול יכול ליתן רשות לקטן הימנו.
<h2>דף מז:</h2>
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן נשים מזמנות לעצמן עבדים מזמנין לעצמן. לעיל (מה:) משני שאני הכא דאיכא דעות משמע דנשים מזמנות לעצמם, וכן צוה רבינו אברהם מאורלינ"ש לבנותיו כשהיו שלשה: והכותי עתה אין מזמנין עליו דעשויים כותים גמורים.
<h2>דף מח.</h2>
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא יודע למי מברכין מזמנין עליו פירש רבינו תם דלא קאי ארבי יהושע בן לוי דאמר קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה בין לתפילה בין לברכת המזון אלא הכי קאי אשלשה לית הילכתא שנים ושבת וארון אלא בפורח ויודע מזמנין. ופורח יש מפרשים קטן ופרחו בו סימנים. יש מפרשי' בן שלש עשרה שנה ויום אחד ופרחו בו שערות ואין בהם כדי לכוף ראשו לעיקרו. ומיהו רבינו תם לא עשה מעשה כי בבראשית רבה קאמר זימנין אכלית עם אבא תחליפא ולא זימן עלי עד דאייתי שתי שערות ואפילו חומש בידו לא יועיל והא דאמרינן קטן וחומש היינו לעיבור שנה. והא דאמרינן קטן עושין סניף לספר תורה היינו לשבעת הקרואים ואף כי רבו פתרונים בדבר זה ראוי להחמיר בלי להצטרף אם לא יהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד: שבעה אכלו דגן ושלשה ירק או שתים מצטרפין אבל ששה לא, בעינן רובא דמינכר. פסק רב אלפס הני מילי לעשרה אבל לשלשה לא מצטרף. ורוב גדולים פסקו דאף לשלשה מצטרף בירק או בשתיה היינו שכבר אכל ירק או שתה אבל לכתחילה לא יתנו לו לאפוקי נפשיה מפלוגתא: להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ואז פוטר אפילו אחרים שאכלו כדי שביעה. והא דאמרינן פרק מי שמתו ובדוכתי אחריני קטן דרבנן אינו מוציא אביו דאורייתא שאני התם דקטן לא אתי עדיין לכלל חיובא אבל גדול דאתי לכלל חיובא הוה מוציא אפילו לא אכל דכל ישראל ערבים זה בזה וכל הברכות אף על פי שיצא מוציא אלא דבעינן שיאכל כזית דגן כדי לומר שאכלנו להכי מוציא האוכל כזית את האוכל כדי שביעה. ובמגילה אף על גב דהוא מדרבנן אין קטן מוציא דקטן הוי דרבנן ובמגילה דרבנן הוי תרתי דרבנן אבל גדול הוי חד דרבנן.
<h2>דף מח:</h2>
תנו רבנן משה תיקן ברכת הזן בשעה שירד המן. יהושע ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ. דוד ושלמה בונה ירושלם. דוד אמר על ירושלם ושלמה על הבית הגדו' והקדו' שנקר' שמך עליו. ביבנה תיקנו הטוב והמטיב. תנו רבנן סדר ברכת המזון בראשונה ברכת הזן. שניה ברכת הארץ. שלישית בונה ירושלים. רביעית הטוב והמטיב. ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה: יש מפרשים דווקא נחמינו דרחם לשון תחינה. אבל בירושלמי משמע דאינו כן דאמרינן פרק אילו קשרים אסור מימר רעינו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכה כך היא.
כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא. צריך שיאמר ברית ותורה ויקדים ברית לתורה פירש ר"י אינו צריך לומר ברית ותורת חיים כיון שאמר על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלימדתנו סגי. צריך שיאמר הודאה תחילה נודה לך וסוף על הכל אנו מודים ונודה לשמך הגדול: כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ואין חותמין בשתים אלא בונה ירושלם. והא דאמרינן על הארץ ועל הפירות או על המזון לאו חתימה בשתים היא ארץ דמפקא פירות ומזון. והא דאמרינן מקדש ישראל והזמנים דשבת קדישא וקיימא. צריכא שתי מלכיות לבד מדידה חדא בשביל בונה ירושלים דלאו אורח ארעא שלא יזכיר כיון דמדבר מלכות בית דוד וכיון שמזכיר בשביל בונה ירושלים גם יזכיר בשביל ברכת הארץ. ומכאן יש להוכיח דלא לימא בבונה ירושלים אבינו מלכינו רועינו זונינו לכן יאמר בברכת הטוב שלשה מלכיות שלשה הטבות שלשה גמולות.
<h2>דף מט.</h2>
טעה ולא הזכיר של שבת ויום טוב בברכת המזון ולא פתח עדיין הטוב והמטיב יאמר בשבת ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ביום טוב יאמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. והקשה ר"י והלא ברכה סמוכה לחבירתה היא ותירץ כיון דאין אומרים תדיר אלא בשבת פותחת בברוך: ואי טעה ולא הזכיר דראש חדש ולא פתח עדיין ברכת הטוב ונזכר אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון בלא חתימה. וברכת אשר נתן דר"ח אומר אפילו למ"ד אין מחזירין לתפילה בלילה. ואי לא אידכר עד לאחר שפתח ברכת הטוב בשבת ויום טוב חוזר לראש: בראש חדש אם טעה ולא הזכיר דראש חדש בתפילה מחזירין. בברכת המזון אין מחזירין דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פירוש פת ואפילו חל ראש חדש בשבת לא יחזור אף על גב דחובה הוא לאכול אין האוכל בא בשביל דראש חדש אלא בשביל שבת: אבל להתענות בראש חדש אסור. ובשבת וביום טוב בעי למיכל פת. והא דאמרינן פרק אילו דברים במסכת פסחים (ס"ח:) מר בריה דרבינא יתיב כולי שתא בתעניתא בר מעצרתא וכו'. היינו כשאירע לו תענית חלום. אבל שאר תעניות אסור בשבת ויום טוב, וסעודה שלישית של שבת מסופק ר"י דשמא סגי במיני תרגימא ולא יחזירוהו או שמא צריך פת כדמשמע פרק אף על פי במשרה אשתו על ידי שליש. אבל אם אכל אדם סעודה רביעית בשבת וטעה ולא הזכיר של שבת ודאי לא יחזור עיין מסכת סוכה.
<h2>דף מט:</h2>
עד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה והילכתא כתנא קמא וכן פירש רבינו תם והלכ' גדולות ושאלתות, ולעניין שתיה יש להסתפק דילמא מודה רבי מאיר לרבי יהודה דהוי כביצה, דדריש ושבעת זו שתיה אם כן לא מחייב מדאורייתא בברכת המזון אלא אם כן שתה ומיירי דצריך היה לשתיה. אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרה תורה שישתה. והילכת' מי שאכל ולא שתה לא יוציא אחרים ידי חובתן שאכלו ושתו דלא אתי מדרבנן ומפיק מדאורייתא: רבינו משה מיימון כתב דאין לברך אחר שתיה אלא אם כן שתה רביעית וכן ספר המצות ושאר גדולים. והרמז"ל כתב דישתה או פחות מכזית או יותר מרביעית עיין לעיל פרק כיצד מברכין: כיצד מזמנין בשלשה אומרים נברך שאכלנו משלו. בעשרה אומרים נברך אלקינו ולא גרסינן נברך לאלקינו דגבי שיר והודאה שייך כן. שירו לה' הודו לה' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון: אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל פירוש אף על פי שיכול לומר ברכו כמו שלשה והוא נברך עדיף. אבל אי אמר ברכו אין תופסין אותו בכך היכא דאיכא שלשה והוא: פירש ר"י בקריאת התורה אומר ברכו כיון שאמר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל: מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא או עם הארץ הוא, אמר בטובו חיינו הרי זה תלמיד חכם. מטובו חייבו בור. מברך שאכלנו משלו תלמיד חכם למי שאכלנו משלו בור דמיתחזי כמאן דמברך לאיניש בעל הבית. והא דאמרינן למי שעשה את כל הניסים האילו נסים שני דמוכחא מילתא דקודשא בריך הוא עביד ניסא. נברך שאכלנו משלו על המזון שאכלנו הרי זה בור לא אמרן אלא בתלתא אבל בעשרה דמדכר שם שמים יכול להזכיר מזון דלא מיתחזי כמאן דמברך למזון: אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחר מועטין אומרים ברכו של שם אף ברכת המזון כן כי אין חילוק בין מאה לאלף או ריבוא. אמר רבא הלכה כרבי עקיבא פירש רבינו חננאל הכי קיימא לן והילכתא בין עשרה בין מאה בין רבוא אומרים נברך אלקינו ואם ירצה יאמר על המזון שאכלנו משלו ואם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו אבל בשלשה לא יזכיר על המזון. רב ישמעאל אומר אף בבית הכנסת אומרים ברכו את ה' המבורך ומנהגא כרבי ישמעאל. ובטובו חיינו ולא ומטובו חיינו.
<h2>דף נ.</h2>
שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין לחלק וכן ארבעה וכן חמשה. ששה נחלקים עד עשרה. ועשרה אינם נחלקים עד שיהו עשרים אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל לעצמו אין רשאין לחלק. אי נמי כרב הונא דאמר שלשה בני אדם שבאו משלשה חבורות אינם רשאין לחלק. ואמר רב חסדא והוא שבאו משלשה חבורות של שלשה בני אדם. ולא אמרן אלא דלא קדמו הני והזמינו עלייהו פירוש שכל אחד בא מחבורה של שלשה בני אדם וכל אחד הפסיק שהיו מסובין עמו עד הזן כדאמרינן לעיל פרח תורת זימון מעליהם כלומ' נפטרין מזימון ורשאין עתה לחלק: אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא הוה מחלקינן עשרה עשרה ומברכינן, ונברכו בהדי הדדי שמע ריש גלותא ואקפד פירוש שלא היו נמנין עמו וליפטרו בברכתא דריש גלותא אוושה להו עלמא ולא שמעי וכן נראה בעיני שיש לעשו' בנישואין שיש בהמון העם: הני תלתא דכריכו ריפתא וקאים חד מינייהו וכרך מדעתיה מזמנין עליהן ויכולין לומר נברך שאכלנו משלו פירשו בתוספות דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק. ודווקא שנים מזמנין על היחיד אבל אם ברכו שנים אין היחיד יכול לזמן עליהן: שני חבורות שאכלו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו הרי אילו מצטרפין ואם לאו אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן. תנא אם היה להם שמש אחד השמש מצרפן פירש ר"י הוא הדין בשני בתים שמש מצרפן וכן איתא בירוש' וכן כשבני אדם אוכלין בחופה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך. אין מברכין על היין בורא פרי הגפן עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין וקיימא לן כחכמים. ומודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.
<h2>דף נ:</h2>
תנו רבנן ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת. ואין סומכין את הקערה בפת ואין זורקין את הפת. וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלים ודווקא מידי דממאיס אבל מידי דלא מאיס כגון אגוזים ורימונים לית לן בה: כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כרבי אליעזר פירש ר"י רבי אלעזר מתיר אפילו הכא דממאיס כגון ביין שנוטלין ממנו לידים ושמואל אסר במידי דממאיס כדמשמע פרק במה טומנין ובהלכות גדולות פירש דהלכה כרבנן דהכא במידי דממאיס והלכה נמי כשמואל במידי דלא ממאיס. ודלא כפירוש רבינו תם דפסק דלא כשמואל מדמוקי לה כרבי אליעזר אלא ודאי קיימא לן כשמואל ואם כן מותר לסמוך את הקערה בפת היכא דלא ממאיסה. ויש שנוהגין לאכול דייסא בפת ואוכל הפת אחרי כן אבל במסכת סופרים אוסר אלא אם כן אוכלו בבת אחת עיין פרק שני דביצה: תנו רבנן ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. פירש ר"י אף על גב שהאגוזים אין האוכל נמאס מכל מקום כשנופלין בטיט נמאסים אלא במקום נקי צריך לומר: מכאן סמך למנהג שזורקין גלוסקאות במוצאי שבת והבחורים דוחקין ודוחפין עצמם כדי לקבלו שלא יפול לארץ: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה תנא חדא בולעו. ותניא אידך פולטו. ותניא אידך מסלקו לצד אחד ומברך. הא דתני בולעו במשקין. הא דתני פולטו במידי דלא ממאיס. והא דתניא מסלקו במידי דממאיס.
<h2>דף נא.</h2>
מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המוציא נזכר עד שלא גמר סעודתו. חוזר ומברך ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו חוזר ומברך הואיל ונדחה נדחה. פירש ר"י הכי קיימא לן: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה הדחה ושטיפה חי מלא עיטור ועיטוף ונוטלו בשתי ידיו ואוחזו בימינו ומגביהו מן השלחן טפח ונותן עיניו בכוס ומשגרו לבני ביתו במתנה. אמר רבי יוחנן אנו אין לנו אלא ארבע הדחה ושטיפה חי מלא. הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ פירש ר"י דווקא שאין הכוס יפה אבל אם היה כוס יפה לא בעינן ולא פליג רבי יוחנן אההיא דנותנו לימינו כדמשמע בתר הכי דלא רצה רבי יוחנן שתהא השמאל מסייע לימין. מיהו האמוראי' שהיו עושין עיטור ועיטוף היו מחמירי': חי עיין פרק ערבי פסחים ופרק המוציא יין. עיטור רב יהודה מעטר בתלמידים. רב חסדא מעטר (ליה בנטלי). עטוף רב פפא מעטף ויתיב ומברך רב אסי פריס סודרא ארישיה: אמר רב אשי אין מסיחין על כוס של ברכה פירש הקונטרס שלא יסיח המברך דעתו משניתן לו כוס של ברכה לברך והוא הדין שאין המסובין רשאין להסיח דהא בעינן שיתכוין שומע ומשמיע ואם בשעת הברכה דברו אפילו בדיעבד לא יצאו לכן לא טוב לאוכלים ושבעים ושוכחים את מלכם ומדברים בשעת ברכת המזון. ויש גאונים שכתבו שכל אחד יברך לעצמו אף כשמזמנים ומשגמר המברך ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו יתחיל כל אחד בא"י אמ"ה הזן: הג"ה שאלו למורי הר"ר מנחם שנים שישבו לאכול ובא אחד מן השוק ונתנו לו תאנים וענבים לאכול לצרפו לזימון אם יפטר מברכה אחת מעין שלש בברכת המזון שמברכין: והשיב כי למראה עיניו לא נפטר בברכת המזון והביא ראיה לדבריו. ואמר מורי שימתין מלברך ברכה אחת מעין שלש עד אחר שיזמנו ונראה שאם בירך לעצמו קודם שיזמינו עליו הרי נסתלק מהם מכל וכל ולא יצטרף עוד לזימון וכן נמי מי שאכל עלה ירק דאמרינן שיצטרף שלא יברך אחריו בורא נפשות רבות עד אחר שיזמינו: ע"כ הג"ה שבגי'.
אל תטול ידך שחרית ממי שלא נטל ידיו ואל תקח חלוקך מידו (של שמש) ותלבש. ואל תעמוד בפני נשים כשחוזרות מן המת ואי עביד מאי תקנתיה כו'.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רבי אבהו אוכל כשהוא מהלך עומד ומברך. עומד ואוכל יושב ומברך. מיסב ואוכל יושב ומברך והילכתא בכולהו יושב ומברך פירש ר"י מפני שברכת המזון דאורייתא החמירו בו לישב מה שאין כן בשאר ברכות. ויש גאונים פסקו דאף ברכה אחת מעין שלש צריך לישב ובדיעבד יצא בין מהלך בין עומד. כתב רבינו משה כל הברכות חוץ מברכת המוציא וברכת המזון אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. ומתוך הלכות גדולות משמע דברכה אחת מעין שלש נמי מדאורייתא. בספר רבינו אבי"ה אף על גב דאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה כיון דרב אשי בתראה הוא וקפיד אעטוף וגילוי הראש עבדינן כוותיה ובירושלמי סוף פרק שלשה שאכלו גרסינן אם נתעטף המברך הרי הוא כמלאכי השרת.
אילו דברים שבין בית שמאי לבית הילל בסעוד' בית שמאי אומרי' מברך על היום ואחר כך על היין. ובית הילל אומרים מברך על היין ואחר כך על היום. בית שמאי אומרים נוטלין הידים ואח"כ מוזגין את הכוס. וב"ה אומ' מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין את הידים. בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין את הידים. וב"ה אומרים נוטלין את הידים. ואחר כך מכבדין. אמר רב הונא בכולהו פירקין הלכה כב"ה בר מהא דמכבדין. וההיא דשכח ואכיל דסוף פירקין. מודו ב"ה לב"ש דעדיף נר ובשמים. ולתקן כוס פגום במים עיין פרק ערבי פסחים.
<h2>דף נב.</h2>
ומה שמברכין על כל ברכות יין קודם לבד מברכת המזון דיין בסוף משום דאי מברך על היין תחילה היה צריך לחזור ולברך בסוף דברכת המזון סלוקי סעודתא הוא.
<h2>דף נב:</h2>
ומה שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת לי"ט לאו משום דאיכא נשמה יתירה בי"ט דא"כ יברך על הבשמים במוצאי י"ט ולא שמא יקטמנו דהא אמרינן פרק המביא כדי יין הוה מפשח לו אלווותא אלוותא. אלא תענוג י"ט ושמחתו משיב הנפש: ב"ה אומרים בורא מאורי האש. ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על שאר מצות: אין מברכין על נר ובשמים של כותים ולא על נר ובשמים של מתים דלאו לאורה עביד אלא לכיבוד ובשמים לעבורי ריח: אור ששבת מעבירה מברכין עליו. אור של חולה וחיה מברכין. עששית שהיתה דולקת מערב שבת מביאין ממנו אור להבדלה.
<h2>דף נג.</h2>
ישראל שהדליק מכותי מברכין עליו כותי מכותי אין מברכין גזירה משום כותי ראשון ועמוד ראשון. היה הולך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך. תני חדא אור של בית הכנסת מברכין עליו ותני חדא אין מברכין. הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא. תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכין לא קשיא הא לכתחילה הא בסוף: הביאו לפניהן אור בית הילל אומרים אחד מברך לכולן ולא דמי לפת ויין דאיכא למאן דאמר בעי הסיבה ואיכא למ"ד יין לא סגי בהסיבה דפת ויין חשובין אבל שאר ברכות אף על פי שלא הסיבו כהסיבו דמו לשון התוספת. בשמי' של בית הכסא ושמן העשוי לעבר הזוהמא אין מברכין עליו. קצרו של דבר נר העשוי לאורה מברכין עליו וכן בשמים העשויין לריח ויש להם ריח אבל יבשים שאין להם ריח ונר העשוי לכבוד אין מברכין עיין פרק מקום שנהגו. היה מהלך בשוקי טבריא בערב שבת ובציפורי במוצאי שבת אין מברך שעיקרו לגמר הבגדים עיין פרק כל כתבי.
<h2>דף נג:</h2>
מי שאכל ושכח ולא בירך. בית שמאי אומרי' יחזור למקומו ויברך. וב"ה אומרי' יברך במקום שנזכר. מחלוקת בשכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו. תרי תלמידי חד עבד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקי דדהבא. וחד עבד במזיד כב"ה ואכלי אריא. הלכה כבית שמאי בששה דברים עיין פרק קמא דסוכה פירש ר"י הא דחוזר למקומו הני מילי בפת אבל ביין ופירות לא עיין פרק ערבי פסחים: ובסמ"ק כתב הני מילי שלא אכל פת במקום שנזכר (אבל אכל פת במקום שנזכר) או הולכי דרכים מברך במקום שנזכר כדאמרי' סוף פרק כיצד מברכין אבל מהלך עומד ומברך. עד מתי הוא מברך עד שיתעכל המזון במיעיו כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה כר' יוחנן וה"ה לעניין יין כל שאינו צמא מן השתיה ולעניין פירו' אם אינו רעב יברך. בא יין בתוך המזון בית הילל אומרים מברך על המזון ואחר כך על היין. עונין אמן אחר ישראל המברך ולא אחר כותי עד שישמע כל הברכה, בירושלמי עונין אמן אחר כותי המברך. כותי פגע ברבי ישמעאל וברכו א"ל מילתך אמורה. ופגע באחר וקללו אמר ליה מילתך אמורה. מברכיך ברוך ומקללך וגו'. אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן דלהתלמד עשויין אבל כשאומרין ברכת הפטרה עונין אחריהם אמן. והתקדשתם אילו מים ראשונים. והייתם קדושים אילו מים אחרונים. פירש ר"י אין אנו רגילין במים אחרונים דמשמע פרק קמא דעירובין ופרק כל הבשר מפני מלח סדומית באין ואינו מצוי בינינו ואין צריכין ליטול אם אין ידיהם מזוהמות כגון שאכלו דגים מלוחים וכיוצא בזה שמזהם. ומיהו אדם אסטניס שרגיל ליטול לאחר סעודתו יטול קודם ברכת המזון ולא יברך על נטילת ידים ובספר רבינו אבי"ה כתב דיש גאונים המחייבים ליטול ולברך ואין נראה לי. אמר ליה רב לרבי חייא חטוף ובריך ופריך תלמודא למימרא דמברך עדיף והא אמר מר גדול העונה אמן יותר מן המברך. ומשני תנאי היא. הילכות נטילת ידים עיין פרק כל הבשר ופרק קמא דסוטה ומסכת ידים. יצא מן הסעודה להשתין או ליפנות דיבר עם חבירו והפליג עיין פרק אמר להם הממונה.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה ועל נס יחיד הוא ובנו וזרעו מברכין ולא אחרים ואם יחיד שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו אומר ברוך שעשה נסים לצדיקים במקום הזה. פר"י כל הברכות השנויות בפרק זה פותח בהם בברוך בשם ובמלכות וכולם אינם אלא משלשים יום לשלשים יום. והכי נמי אמרינן בגמרא הרואה חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכן יש בירושלמי בפירקין. הרואה מקום שנעקרו ממנה ע"א אומר ברוך שעקר ע"א מארצינו פר"י דווקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ אומר ברוך שעקר ע"א ממקום זה. תנו רבנן הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ונחלי ארנון ואבן שזרק עוג ואבן שישב עליה משה צריך שיתן שבח והודייה למקום. ועל אשתו של לוט אומר ברוך דיין האמת. ועל לוט אומר ברוך זוכר הצדיקים. ארבעה צריכים להודות יורדי הים והולכי מדברות. ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא. מאי מברך אמר רב יהודה גומל חסדים טובים לחייבים וצריך לאודויי קמי י' בני אדם ותרי מנייהו רבנן פר"י עתה נהגו אחר שקרא בתורה. ודווקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו לא. מיהו בערוך מחייב. ויש אומרים פסוקי דתהילים יודו להשם חסדו וכו' קודם הברכה. רב יהודה חלש על גביה רבנן אמרי בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. שלשה צריכין שימור חולה חתן וכלה ויש מפרשים אף אבל ותלמיד חכם בלילה.
<h2>דף נד:</h2>
שלשה דברי' מאריכין ימיו של אדם המאריך בתפילתו והמאריך על שולחנו דאי אתו עניי יהיב להו ומאריך בבית הכסא בקאים ויתיב ובדיק נפשיה.
<h2>דף נה.</h2>
שלשה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה פירוש שמצפה שתבא תפילתו ומוסר דין לחבירו ואית ליה דינא בארעא. שלשה מקצרין ימיו של אדם המנהיג עצמו ברבנות. ומי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. כוס של ברכה ואינו מברך. יש מפרשים דווקא שאינו חושש עליו אבל אם לא היה פנוי שלא חזר אותם להיות רגיל בהם לא כדאמרינן במדרש רבי עקיבא נתנו לו ספר תורה לקרות ולא קרא אמרו לו תלמידיו רבי שנית לנו שלשה מקצרין וכו'. אמר להם לא חזרתי אותם וכל דבר שלא חזרתי אינו אומרם בפני הציבור. שלשה צריכין רחמים. שנה טובה חלום טוב ופרנסה טובה. ואין ממנין פרנס על הציבור עד שנמלכין בציבור. שבע זמנין ליגזרו עליה מן שמיא דלהוי טבא יש מפרשים דהלחש כך הוא ואין אומרים חילמא טבא אלא שלש פעמים. ויש אומרים שיאמר אותו שבע זמנין חילמא טבא.
<h2>דף נה:</h2>
כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים פר"י שנולדו במזל ובשעה שכל מה שפתרו כן היה: האי מאן דחזי חילמא ליקום מקמי כהני בעידנא דפרשו ידיהו ולימא רבון העולמים אני שלך וחלומתי שלך וכו'. ומסיים בהדי כהני דעני ציבורא אמן ואם אינו יכול להאריך לימא הכי אדיר במרום אדון השלום שוכן במרומות השלום שים עלינו שלום. ענייני פתרוני חלומות עיין בגמרא.
<h2>דף נז:</h2>
שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם דירה נאה אשה נאה וכלים נאים: שלשה דברים מעין העולם הבא שבת ושמש ותשמיש נקבים: ששה דברים סימן יפה לחולים עיטוש וזיעה ושינה ושלשול וקרי וחלום: ששה דברים מרפאין החולה כרוב ותרדין ומסיסין יבש ואכו'לדר בלשון אשכנו ובלע"ז ביי"ש קיב"ה ויותרת הכבד: עשרה דברים מחזירין החולה לחוליו וחוליו קשה אוכל בשר שור בשר שומן בשר צלי בשר ציפורים וביצה צלוייה ושחלים ותגלחת ובית המרחץ הבד חלב וגבינה. ויש אומרים אף אגוזים גדולים: רבי ואנטונינוס לא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת. צנון בימות הגשמים וחזרת בימות החמה. צנון מחתך המאכל וחזרת מהפכו וכל כך מעדנים היה להם שהיו צריכין לכך: תנו רבנן רואה את המרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. פר"י לא ידענא אמאי נקט מרקוליס אבל בתוספתא ראיתי במקום מרקוליס דהכא אומר ע"א. ומה שאין אנו רגילין לומר כן משום שאנו מצויין ביניהם ואנו רואין בתי ע"א בכל יום בעונות. ואין כאן זמן משלשים לשלשים כמו שכתבתי לעיל. הקשה רבינו תם היאך מזכיר התנא שמה אמרינן בפרק ד' מיתות כל ע"א שאינה כתובה אסור להזכיר שמה. ואמר רבינו תם דמרקוליס פירש חילוף קוליס. הרואה בבל הרשעה מברך ה' ברכות אומר ברוך שהחריב בבל הרשעה. ביתו של נבוכדנצר אומר ברוך שהחריב ביתו של אותו רשע: גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נסים לצדיקים במקום הזה. ורואה מרקוליס אומר כדלעיל. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. מר בריה דרבינה הוה שקיל עפרא בסודריה ומפיק לברא לקיים מה שנאמר וטאטאתיה במטאטי השמד.
<h2>דף נח.</h2>
הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים. אוכלוסי רשעים אומר בושה אמכם וחרפה יולדתכם. אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. פירש רבינו תם הא דאמרינן בערכין מברך רעהו בקול וכו' היינו ברבים אבל הכי בצינעה ובלבו. תנו רבנן הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו. מלכי אומות העולם אומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם. הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו. חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם. לעולם ירוץ אדם לקראת מלכי ישראל ואפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין מה ביניהם. הרואה חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו פר"י ששמח קצת בראייתו אבל כולי עלמא לא: לאחר י"ב חדש מברך ברוך מחייה המתים. רב פפא ורב הונא בריה הוו יתבי חליף קמייהו רב חנינא אמר ליה כיון דחזיתי יתכון בריכית תלתא ברוך חכם הרזים. ושהחיינו. ושחלק מחכמתו ומכבודו ליריאיו. והתניא אוכלוסא ואין אוכלוסא פחותא מס' ריבוא. אמר ליה אתון חשיבותו עלי כס' ריבוא.
<h2>דף נח:</h2>
תנו רבנן הרואה בתי ישראל ביישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנם אומר ברוך דיין האמת. בתי רשעים ביישובן אומר בית גאים יסח ה'. בחורבנם אומר אל נקמות הופיע. הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיות אתכם בדין ברוך אתה ה' מחיה המתים. קברי רשעים אומר בושה אמכם וחפרה יולדתכם וכו': הרואה הכושי והגיהור והננס ופתוכי הראש אומר ברוך משנה הבריות: את הקיטע והסומא ואת החיגר ומוכה שחין ובוהקנים אומר ברוך דיין האמת. ואם ממעי אמו הם אומר ברוך משנה הבריות. הרואה פיל קוף קיפוף אומר ברוך משנה הבריות. בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו: על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם: בירושלמי אם בטרודין פירוש שלא נתפזרו העבים בנתיים דיי בפעם אחת מופסקין שנתפזרו העבים בנתיים מברך על כל פעם ופעם: קיימא לן כרבי יוסי מן הדא דתנן לעיל היה יושב בחנות של בשם כל היום אינו מברך אלא אחת. היה נכנס ויוצא ולא היה דעתו ליכנס מיד והסיח דעתו מברך על כל פעם ופעם. ועוד מסיק בירושלמי היה יושב בבית הכסא ושמע ברקים ורעמים אם היה יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא. רבי ירמיה בעי היה יושב במגדל מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך פירש דמספקה ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר: מאי זיקים אמר שמואל כוכבא דשביט. מאי זועים אמר רב קטינא גוהא. מאי רעמים אמר שמואל עננים דאתיא בגלגלא. רבנן אמרי ענני שפכו מיא להדדי. על הרוחות. מאי רוחות אמר אביי זעפא פר"י אבל באים בנחת אומר ברוך עושה מעשה בראשית: הרואה קשת בענן אומר ברוך זוכר הברית. מתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו וזוכר הברית.
<h2>דף נט.</h2>
על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ומדברות אומר ברוך עושה מעש' בראשית. אטו כל הני דאמרי עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו. אמר רבא התם מברך תרתי הכא שכחו מלא עולם לא מברך פירש רב אלפס איזה מהם שירצה מברך ולא תרוייהו. הרואה חמה בתקופ' לבנה בטהרתה כוכבים במשמרותם מזלות בעתם אומ' ברוך עושה מעשה בראשית אימת מיתחזי רקיע בטהרה אמר עולא בזמן דאתי מיטרא כולי ליליא ובצפרא אסי אסתנא ומגלי לשמיא.
<h2>דף נט:</h2>
רבי יהודה אומר הרואה ים הגדול לפרקים אומר ברוך שעשה כו' עד כמה אמר רבי אמי אחד לשלשים יום. על הגשמים ועל הבשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב. ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. והא דמברך הני מילי דאית ליה ארעא לדידיה ואית ליה שותפא בהדיה אבל ליכא שותפי בהדיה מברך שהחיינו קצרו של דבר על שלו מברך שהחיינו על שלו ועל של חבירו מברך הטוב והמטיב. ואי לית ליה ארעא מברך מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טיפה וטיפה שהורדתה לנו אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו כהמון גליו ושפתותינו כמרחבי רקיע. אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו כו' ברוך רוב ההודאות. ופריך תלמודא רוב ההודאות ולא כל ההודאות. אימא אל ההודאות. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות ואל ההודאות פר"י לפיכך תיקנו בישתבח מלך מהולל בתושבחות אל ההודאות עד חי העולמים. אמרו לו לאדם מת אביו וירש אי איכא אחים דירשי בהדי מתחילה אומר דיין האמת ולבסוף אומר הטוב והמטיב ואי ליכא אחי דירשי בהדיה מתחילה מברך ברוך דיין האמת ולבסוף שהחיינו אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב. אף על פי שאמרו שינוי יין אין צריך לברך בורא פרי הגפן אבל הטוב והמטיב צריך לברך כי איכא אחר בהדי' כי פירוש הטוב לי והמטיב לאחריני רבינו אבי"ה פסק שאם הביאו לו יין רע וטוב כאחד מברך תחילה בורא פרי הגפן כדי להרבות בברכות ולאחריו הטוב והמטיב רבינו יצחק היה מברך הטוב והמטיב אף על פי שהיה יודע שהשני גרוע מן הראשון ובלבד שלא יהא גרוע יותר מדאי. בירושלמי (סוף כיצד מברכין) יש יין חדש ויין ישן צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך היסח הדעת כשינוי מקום. ויש מפרשי דההיא חדש וישן לעניין בורא פרי הגפן קאמר דומיא דשינוי מקום אבל לא מצינו כן בתלמוד שלנו. פר"י אם היה יחיד שותה שתי יינות לא יברך אפילו שהחיינו אבל היתה אשתו עמו או בנו או אחר מברך הטוב והמטיב. בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו. אמר רבא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהם אבל יש לו כיוצא בהם אינו צריך לברך. ורבי יוחנן אומר אחד זה ואחד זה צריך לברך. בסמ"ק קנה לו ולביתו מברך הטוב ונראה דרוצה לומר אף הטוב והמטיב. לישנא אחרינא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה אין צריך לברך ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. והילכתא כרבי יוחנן וכלישנא בתרא אפילו יש לו כיוצא בהן ואפילו קנה כיוצא בהן צריך לברך פר"י דדווקא כלים חשובים דומיא דבית חדש ששמח קצת אבל דבר שאינו חשוב כגון מנעלים ואנפליאות וחלוק של פשתן וכיוצא בהן אין צריך לברך שהחיינו. ירושלמי לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים והן חדשים לו. נתנו לו במתנה אומר ברוך הטוב והמטיב שטוב לו ולנותן.
<h2>דף ס.</h2>
מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ומברך על הטובה מעין על הרעה ועל הרעה מעין הטובה. והצועק על מה שעבר הרי זה תפילת שוא כיצד היתה אשתו מעוברת אמר יהי רצון שיהא לאשתי זכר הרי זה תפילת שוא. שמע קול צווחה בעיר אמר יהי רצון שלא יהא בתוך ביתי הרי זה תפילת שוא. הנכנס לכרך מתפלל שתים, בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתכניסנו לכרך זה בשלום. נכנס אומר מודה אני לפניך שהכנסתני לשלום. בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוציאנו מכרך זה לשלום. יצא אומר מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני לשלום וכשם שהוצאתני כך תוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב רע בדרך. הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתצילני מזה ומכיוצא בזה לעתיד לבא ואל יארע בי דבר תקלה ועון כי נפיק אומר כשם שהצלתני מזה כן תצילני וכו'. הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיהא עסק זה לרפואה כי רופא חנם אתה כי נפיק אמר ברוך רופא חנם.
<h2>דף ס:</h2>
הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלקי ישראל שמרוני עזרוני והמתינו לי עד שאכנס ואצא אליכם שזהו דרכן של בני אדם. כדנפיק אמר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וכו'. רופא כל בשר ומפליא לעשות יש מפרשים דווקא לגדולים אבל לקטנים לא מברך כלל ואפילו אשר יצר אבל רבינו יצחק היה מצריך לברך אשר יצר ולא על נטילת ידים אלא כשרוצה לעסוק בתורה עיין ספר המצות קטן: מי שמטיל מים בלילה יטול ידיו ויכסה לבו ויברך אשר יצר ועל גדולים נטילת ידים ואשר יצר: שאלו תלמידיו את רש"י הנוטל ידיו אחר בית הכסא ורצה לאכול אם יטול ידיו פעם שנית או נטילה אחת עולה לכאן ולכאן ואני שאלתי את רבינו יעקב בר יקר והשיב נוטל ומבר' אשר יצר ועל גדולי' נטילת ידים ואשר יצר דגדולה מזאת אמרו נוטל ידיו שחרית ומתנה עכ"ל. וטוב ליטול ולברך אשר יצר ולהפסיק קצת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרבוותא.
הנכנס לישן על מטתו אומר שמע עד והיה, ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ושינה ותרדימה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשכיבני לשלום ותעמידני לשלום ותן חלקי בתורתך ותרגיליני לידי מצוה ואל תרגיליני לידי עבירה ולא תביאני לידי ניסיון וביזיון ולא ישלוט בי יצר הרע ותהא מטתי שלימה לפניך ברוך אתה ה' המאיר לעולם: כי מיתער לימא אלקי נשמה מ' תיבות נגד יצירת הוולד: כי שמע קול תרנגול אמר אשר נתן לשכוי ט"ו תיבות פר"י אפילו לא שמע כי על הנאת האורה שמבחין השכוי מברך. רבינו משה מיימון חולק. אבל במדבר או חרש לא מברך וכן עור לא יברך פוקח עורים. כי לביש אומר מלביש ערומים ח' תיבות. כי יתיב אומר מתיר אסורים ח' תיבות. כי זקיף אומר זוקף כפופים ח' תיבות. כדמגבה רישיה אומר מגביה שפלים ח' תיבות. כדאסר המייניה אומר אוזר ישראל בגבורה ט' תיבות. כדפריש סודרא ארישיה אומר עוטר ישראל בתפארה ט' תיבות, פר"י הוא הדין כובע. כי נחית לארעא אומר רוקע הארץ על המים י' תיבות. כי סגי אשר הכין מצעדי גבר י' תיבות. כי סיים מסאני' שעשית לי כל צרכי י' תיבות. גליון כתב הרמב"ם ביום כיפורים ובט' באב אינו מברך שעשית לי כל צרכי לפי שהולך יחף: שלא עשאני כותי עבד ואשה כ"ד תיבות. כשרוחץ פניו המעביר שינה מעיני י"א תיבות. ויהי רצון ח"ן תיבות. יהי רצון שתצילני ל"ב תיבות. ברכת נטילת ידים י"ג תיבות. אשר יצר מ"ג תיבות נגד ג' ימי קליטה ומ' ימי יצירה. ולעולם אין מברכין סומך נופלים ונותן ליעף כח דאין נזכרין בתלמוד. פר"י המעביר שינה עד גומל חסדים הכל ברכה אחת. כתב רבינו משה מיימון נהגו לסדר ברכות אילו בבית הכנסת. כי מנח תפילין מברך להניח תפילין על של יד ולא מברך על של ראש לפירוש רש"י היכא דלא סח בנתיים אבל אם סח מברך על של ראש על מצות תפילין. ופירש רבינו תם היכא דלא סח כן הדין לברך על יד להניח ועל של ראש על מצות והיכא דסח יחזור ויברך שתיהן על של ראש: לעולם ירגיל אדם לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. אל יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין והמרצה מעות מידו לידה כדי שיסתכל בה לא ינקה.
<h2>דף סא.</h2>
אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי ע"א. אחורי ע"א ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, היכא דליכא פיתחא אחרינא ולא דרי טונא ולא רכיב חמרא וליכא דרכא אחריני: תנו רבנן לב מבין. כליות יועצות. קנה מוציא קול. וושט מכניס כל מאכל. ריאה שואבת כל מיני משקה. לשון מחתך. פה אומר. כבד כועס. מרה זורקת בו טיפה ומניחתו. טחול שוחק. קורקבן טוחן. קיבה ישינה. לב ער. נינער הישן. והישן נינער נימוק והולך לו. נינערו שניהם או שישנו שניהם מיד מת: לא יקל אדם ראשו נגד שער המזרח מפני שהוא מכוון כנגד בית קדשי קדשים. לא אסרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובמקום שאין שם גדר ובזמן שהשכינה שורה: לא יפנה אדם מזרח ומערב ובגליל צפון ודרום אסור. רבי יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה. רבי יהודה אומר דווקא בזמן שבית המקדש קיים. רבי עקיבא אוסר בכל מקום אפילו בחוצה לארץ והילכתא כוותיה. מפרש בירושלמי דווקא שאין שם כותל.
<h2>דף סב.</h2>
אין פורעין מעומד אלא מיושב ואין מקנחין בימין אלא בשמאל: ולעיל אמרינן איש מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחים ואשה מאחריה טפח ולפנים ולא כלום: קיבלא דבית הכסא שתיקותא צניעות, קיבל דייסורי שתיקותא ומיבעי רחמי: (ע"ב) על כל משכב שכוב חוץ מן הקרקע על כל מושב שב חוץ מן הקורה: יציאה בעמוד השחר כאיסטימה לפרזילה. רב ספרא על לבית הכסא אתא רב בבא נחר לי אמר ליה ליעול מר ופריך מי לא תנן בית הכסא של כבוד זהו כבודו מצאו נעול בידוע שיש אדם שם מצאו פתוח כו', אלמא לאו אורחא ארעא, ואיהו סבר דילמא מסוכן הוא משום עמוד החוזר כדלעיל. אחורי גדר נפנה מיד ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו ומתעטש ואין קולו נשמע.
<h2>דף סב:</h2>
לא יכנס אדם להר הבית במקלו במנעלו בסנדלו באפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא. רקיקה מקל וחומר. מאי קפנדריא אדמקיפנא איעול בהכא. הנכנס בבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנאמר בבא עם הארץ וגו' ביחזקאל: כל הרק בהר הבית אפילו בזמן הזה כאילו רק בפני המלך. ורקיקה בבית הכנסת מותר כביתו. מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי ארקיקה ואמנעל לא קפדי אינשי אף בבית הכנסת כן.
<h2>דף סג.</h2>
כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים ברוך ה' מן העולם שאין עונין אמן במקדש. משקילקלו המינין ואמרו אין העולם אלא אחד התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם: התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם כמו שאמר בועז.
הילל הזקן אומר בשעת המכנסין פזר בשעת המפזרין כנס: לעולם ילמוד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה: כל המשתתף שם הקב"ה בצערו כופלין לו פרנסתו.
<h2>דף סד.</h2>
הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנאמר תבא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום שהרי דוד אמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ולא הצליח. יתרו אמר לו למשה לך לשלום והצליח.
